אמש הוקרן בסינמטק תל-אביב הסרט "אני ואבא שלי", דוקו-דרמה, שאותו כתב וביים ג'וליאנו מר חמיס לסדרת סרטי ילדים באלג'אזירה, 2009.
זה סיפורם של ילדה, האלה בת 9 ואביה, אבו-וואליד בן 48, מכפר אום תות בפאתי ג'נין. השחקנים – אנשים 'אמיתיים', אינם מיקצועיים, והנוף הכפרי הירוק של סוף החורף משחק אף הוא בסרט. אבו וואליד הינו פועל בניין שנאלץ לעבוד כשב"ח בישראל כדי לפרנס את משפחתו. לכאורה – זה הכל.
אך הסרט הקצר הזה, 30 דקות, מכיל תכנים ורבדים רבים בחכמת-רגש מפעימה ובתבונה פוליטית עזת ביטוי. ג'ול מתאר בסרט מציאות פנימית חמה, יפה, אוהבת ונטולת סריטות ואלימות. מציאות הקיימת רק בפאנטזיות: האב רק אוהב את הבת. הבת רק אוהבת את האב. שניהם מתגעגעים בכל ליבם זו לזה.
ילדים הגדלים עם מעט מאד אבא מפתחים סריטות השונות מאלה של ילדים הגדלים עם הרבה אבא. אך העולם שג'ול מראה לנו בסרט הוא נטול סריטות לחלוטין. כנראה זה הוא העולם שרצה שיהיה לו. עולם שאינו בנמצא. בוודאי לא העולם המציאותי בו גדל וחי. לפנינו מכתב אהבה שכותב האב לבתו ובו זמנית הוא כותב גם את מכתב האהבה העדין והרגיש שכותבת הבת אל אביה. אולי המכתב שג'ול היה כותב לביתו האהובה, אולי המכתב שהיה רוצה לקבל ממנה. אף לא טון צורם אחד בסיפור אהבה זה.
לא היה פשוט וקל לגדול כילד של ארנה ולא היה פשוט וקל לגדל את הילד ג'ול. הכרתי את ארנה ואת גו'ל כשהיה נער צעיר. אהבתי את שני הבלתי- אפשריים האלה. הקרבות בין האם לבן היו קשים וכגודל האהבה כן גודל האלימות ביניהם. הצלחתי לא לקחת צד ואפילו, וזה באמת לא קורה הרבה, הצלחתי לא לחטוף מארנה או מג'ול לאורך כל השנים.
האלה, הבת האוהבת והמתגעגעת יודעת כמה קשה לראות את אבא רק פעם בחודש. אך היא גם יודעת שזה, בעצם, המקרה הטוב. המקרה הרע הוא שאבא יהיה שנים רבות בכלא או הכי גרוע – שיהרג במלחמת הקיום.
כשאני הייתי ילדה קטנה, בירושלים בפלסטינה, אבא שלי היה נוסע לשבועיים, שלושה וגם ארבעה שבועות לעבוד בתל אביב. בימים ההם לא הייתה כמעט עבודה בירושלים. ילדותי עברה עלי בלחכות לאבא שיחזור ביום ששי בערב. באחד מימי הששי בערב. כעסתי על אמא שלא ידעה להגיד לי מתי אבא יחזור. לא היה מצב שהייתי יכולה לחשוב על כך שגם אמא לא יכלה לדעת. טלפון לא היה אז כלל.
האלה דיברה אלי ממש, ללא מחיצות. מה שמראה עד כמה היטיב ג'ול לספר את סיפורה בצורה הנוגעת ללב למרות אי הריאליות שלו. הסרט זורם בין המציאותי-דוקומנטרי לבין פאנטזיה, בין העלילתי לדמיוני בלי תפרים וחריקות.
זה גם סרט חכם: ג'ול ממקד את הכאב הפלסטיני של ההווה עם הכאב של 48'. הוא מראה באגביות מופלאה את הגניאולוגיה של הרע. לא עושה מזה עניין כביכול אך לא מוותר על אמירה פוליטית עזה. גיבורי הסרט, האלה ואבו-דאוד אינם פליטים. אינם ילדי מפתח מ 48'. הם פלחים תושבי הכפר אום תות. כדי לא להראות לבת האהובה את תלעובות התנאים בהם הוא חי כל החודש – אהלים קטנים עשויים יריעות פלסטיק ישנות של חממות חבויים בין הטרשים – לוקח האב את הבת לטיול קטן בחיפה. מראה לה את הבתים שהיו של פלסטינים עד 48', ומספר לה שאז גורשו הדיירים משם. חלקם הגיע לג'נין וחלקם אין לדעת לאן. ההאשמה השקטה של אבו דאוד מופנית אל מדינות ערב שלא עשו כלום לנוכח השבר של הפלסטינים. וזהו. אין מילה על הכיבוש, בוודאי לא זה של 67'. ג'ול גם נמנע מעוד סרט מחסומים. המחסומים אמנם נראים, המכונית הפלסטינית עוצרת. יש חרדה בעיניים: מה יקרה לנו. אבל הכל עובר כמו משחק. אין דרמת כיבוש. הרע לא נמצא שם. הרע היה (ונמשך) ב 48'. אבו דאוד מסכם בשתי מלים: "החיים חרא".
הפלסטיניות נמצאת בתנועה בין הכפריים מאזור ג'נין, הפלסטינים הפליטים בג'נין, לבין הפלסטינים אזרחי ישראל. אותה פלסטיניות, ההבדל הוא בתנאי החיים.
ועוד מילה על גיבורות הסרט, האלה וחברתה שהיא בת גילה: יש בשתי הילדות האלה אמירה עמוקה: יש בהן את האחווה והסולידריות בעצמת מתיקות של הפאנטזיות. הן מראות לנו איך אפשר אחרת. אולי אין לנו, הפלסטינים, את הסולידריות הערבית אבל יש לנו את עצמנו. יש לנו גם את החבר, ג'ול, הקיים בלי להראות ממש בסרט, אך הוא דואג להפגיש, כמו באגדות, את האב ובתו. עוד גילוי של הבנה אנושית, סולידריות צנועה ועדינה, ההופכת לרגע את החיים ללא חרא.
רוחמה מרטון