ישי פרידמן | 4/11/2017 | מקור ראשון| קישור לכתבה: כאן
ד"ר רוחמה מרטון, מוותיקות פעילי זכויות האדם בישראל, מאוכזבת קשות מהשמאל הישראלי שמסרב לשלב ידיים עם תנועת החרם כדי לסיים את האפרטהייד שלדעתה מתחולל כאן
כשרוחמה מרטון הצעירה ביקשה אי-אז לקנות לה בית בתל-אביב, היא ניהלה מיני-מחקר כדי לוודא שהנכס לא נמצא חלילה על אדמה שהייתה שייכת פעם לפלסטיני. "הלכתי לעיריית תל-אביב, נברתי בארכיון וחיפשתי מגרש שהיה ב-1947 בידיים יהודיות", היא מספרת. "זה לא היה קל".
קשה למצוא בתל-אביב אדמה לא כבושה?
"כן, כי חלקים גדולים מתל-אביב היו אדמה שחורה פורייה, אדמת בוסתנים, אדמות פרטיות של ערבים. חיפשתי קרקע שלא יהיה לגביה ספק ומצאתי אדון אחד ששמו גוטמן. איתרתי את הטלפון ומיד קניתי. אני לא יכולה לגור על אדמה גזולה".
ארגונים ופעילי שמאל שחיים וממוקמים בתל-אביב, יושבים בעצם על אדמות גזולות?
"בטח".
זה מעיד על צביעות לדעתך?
"רבים מהם בוודאי היו צריכים לפעול אחרת".
אני לא יודע כמה אנשי שמאל היו יכולים לעמוד בדרישותייך.
"לכן אולי יש לי מעט מאוד חברים. לעמוד בקריטריונים שלי זה לא קל. אני מאמינה בשוויון מוחלט. ועד שלא יהיה שוויון מלא לכל אזרח – לא משנה מינו, דתו או לאומיותו – לא יהיה פה טוב. לא להם, ולא לנו".
אי אפשר למרוד לבד
הפסיכיאטרית ד"ר רוחמה מרטון (80) נמנית עם הוותיקים שבפעילי זכויות האדם בישראל. היא המייסדת והנשיאה בפועל של ארגון "רופאים לזכויות אדם", שהיה הראשון בתחומו שהוקם כאן. כיום, היא קוראת לעמיתיה בשמאל הקיצוני לפתוח ב"מרד" נגד ממשלת ישראל: להצטרף לתנועת ה-BDS, להשתתף בחרמות על מוסדות ונציגי ציבור, ולגרום למדינה היהודית להיכנע לתכתיבים חיצוניים. ובלשונה: "לסיים את הכיבוש, האפרטהייד ומשטר הפריבילגיות".
ארגוני החרם מחבקים ומאמצים לחיקם בחום את ד"ר מרטון. לעומתם יש גורמים בשמאל הישראלי שכועסים עליה. ביניהם תמצאו אפילו את איש השמאל הרדיקלי אורי אבנרי. "הטלת חרם על ישראל עצמה תהיה שגיאה", נזעק אבנרי. "זה רק ידחוף את כל הציבור הישראלי לידי המתנחלים, בעוד שתפקידנו דווקא לבודד את המתנחלים בשטחים הכבושים ולהפריד בינם ובין הציבור בישראל".
גם אנשי הארגון שמרטון עצמה ייסדה התנערו מקריאתה. בעמוד הפייסבוק של העמותה נכתב ש"העמדה הזו מנוגדת לעמדת רופאים לזכויות אדם. אין אנו מעוניינים לתמוך באף תנועה ששוללת את ההגדרה העצמית של אחד משני העמים, הישראלי או הפלסטיני".
מרטון השיבה לביקורת במאמר באתר "העוקץ", שפורסם תחת הכותרת הדרמטית "הבוגדים של היום הם הגיבורים של המחר". היא הטיחה ביקורת קשה בקהילת ארגוני השלום והזכויות, וקבעה שהם אינם מבינים שכבר הפסידו במערכה. לשיטתה אי אפשר "לשנות מבפנים" את החברה הישראלית, משום שהישראלים, ברובם המוחלט, זזו ימינה. "צריך לבנות מחדש את ארגוני זכויות האדם על בסיס תפיסה של מאבק. לא ארגונים של שלום. השלום נמצא בעתיד. הבעיה נמצאת בהווה והבעיה היא הכיבוש", תיארה מרטון את הפרוגרמה החדשה שצריכים לאמץ פעילי השמאל הרדיקלי. "כל עוד הישראלים היהודים שלא תומכים ב-BDS חושבים שאפשר לשנות מבפנים, הם משולים לאותו שפן שרצה לשנות את האריה מבפנים והאריה טרף אותו. לשנות מבפנים כיום – זו אשליה. שמאל רדיקלי לא יכול לחשוב ולפעול כך". שמאל שרוצה לשנות את מדינת ישראל, שבה והכריזה, חייב לכרות ברית עם ערביי ישראל, עם הפלסטינים ועם תנועות הדה-לגיטימציה לישראל ברחבי העולם.
נפגשנו בבית קפה ליד ביתה, בשכונה שקטה בתל-אביב. היא אישה קטנה וצנומה, חייכנית אך אסרטיבית. מגיעה לפגישה עם חופן טבק בארנקה ומעשנת בצרורות. צינית מאוד, ביקורתית, אבל עם הרבה הומור עצמי.
כתבת במאמר שלך שהמתנחלים כבר הפכו לקונצנזוס. במה זה מתבטא?
"המתנחלים היום הם איזשהו העתק של הקיבוצים של פעם. גם מבחינת האחוזים והמעורבות – הם החלוץ לפני המחנה. הם המתיישבים, הם מקבלים את כל התמיכות הכלכליות והביטחוניות מהשלטון. אם באמת החברה הישראלית לא הייתה רוצה את ההתנחלויות, אנשים היו מסרבים ללכת להגן על הדבר הזה. היו מסרבים לשרת במילואים, היו מרימים מרד מיסים. החברה הישראלית לא עושה את זה, היא בכלל לא מעלה את זה על דעתה".
יש עדיין שמאל שנאבק קשות בהתנחלויות, ויש גם סרבני שירות פה ושם.
"נער יספרם. מה זה 'פה ושם'? קדחת. יש כאן תנועת סרבנות? שום דבר. עשרה אנשים בשנה זו לא תנועה ולא בטיח".
אז המתנחלים ניצחו?
"אני חושבת שכן. אינני יכולה לעשות לבדי מרד. אם אתה מורד לבד, אין לזה ערך. מרד אפשר לעשות רק בצורה מאורגנת. אבל בשמאל המתקרא 'שמאל ציוני' אין עם מי לדבר. זה לא קורה ולא יקרה בזמן הקרוב".
לדבריה, היא לא מבינה איך אדם המשתייך לשמאל, יכול להגדיר עצמו כציוני. "שמאל מדבר במושגים של שוויון. השמאל והימין כאן כל כך דומים, שאין הבדל ממשי ביניהם".
בנימין נתניהו ואבי גבאי הם אותו דבר?
"שני אנשים שונים עם אידיאולוגיה משותפת וזהה. מה שאכפת לאנשים כמוני הוא ערך השוויון. לכן לי ולמי שאוחז בעמדותיי אין שנאה כלפי המתנחלים, מה שכן קיים בשמאל הציוני ואצל אבנרי. בלי השמאל הציוני לא הייתה תנועת ההתנחלות. אתם בימין צריכים להודות לשמאל הציוני".
סתיו שפיר?
"ודאי שהיא לא שמאל".
אז מה היא?
"היא ציפור אבודה. היא נראית לי ילדה חמודה, אבל לא כזו שנלחמת על דעותיה ועמדותיה למען שוויון לכולם".
ברגותי ואני
מפיה של מרטון לא תשמעו מילה טובה גם על שאר חברי הכנסת של המחנה הציוני ומרצ. האחרונה שהכעיסה אותה הייתה ח"כ מרב מיכאלי. "דבריה על גידול ילדים לא היו ביטוי ליתר ליברליות, אלא לדיקטטורה. דיקטטורה מטומטמת. המדינה תחליט מי יגדל את ילדיי?"
מצאת נקודה משותפת עם ח"כ בצלאל סמוטריץ'.
"כן? אז כל הכבוד לו".
הוצאת המילה "ציונות" ממצע מרצ, כפי שנחשף ב"מקור ראשון", וההצהרות של בכירים במפלגה שמרצ אינה ציונית לא עושות רושם מיוחד על ד"ר מרטון. "שמאל אמיתי הוא לא ציוני", היא קובעת בנחרצות. "מרצ תמכו בכל המלחמות. הם נראים לך לא ציונים?"
מה בעצם את רוצה מארגוני השלום? למה את מתכוונת כשאת קוראת להם לצאת למרד?
"אנחנו צריכים להצטרף לתנועה – הלא מספיק גדולה, אך הולכת וגדלה – של ה-BDS. מה שקרה בעבר בדרום-אפריקה הוא דוגמה טובה. העולם אילץ את מנהיגי דרום-אפריקה להבין, כשהם סירבו להבין, שיש גבול למה שכוח יכול להשיג. בסוף הם נאלצו להפנים שמה שיבטיח את קיומם הוא השוויון ולא הכוח, אחרת הם נידונים לחורבן. בחירוק שיניים ובאי רצון הם הבינו זאת. זה התהליך שיקרה כאן במוקדם או במאוחר".
אבל מה הטענה שלך כלפי ארגוני זכויות האדם?
"הם צריכים להבין, בצניעות הראויה, שאנחנו קטנים. אין לנו הרבה כוח, ואם לא ניעזר בידידים בעולם, שום דבר לא יקרה".
כלומר, את בעצמך מודה שאת מייצגת מיעוט קטן, ובכל זאת לדעתך המיעוט הזה צריך להוריד את מדינת ישראל על הברכיים.
"אני מגדירה את זה כלהכניס למדינה שכל בראש. אני לא רוצה להוריד אף מדינה על הברכיים. צריך להיעזר במי שמוכן לתמוך ללא פשרות בסיום הכיבוש".
את מגדירה את אנשי ה-BDS כידידייך בעולם?
"כל מי שמוכן לתמוך ולעזור לי ליצור משטר של שוויון, אני מקבלת אותו בברכה".
ה-BDS הם לא ידידים שלך. הם לא ידידותיים ליהודים.
"אתה לא יודע מה הם רוצים או לא רוצים".
אני מקשיב למייסדי התנועה הזו, כמו ד"ר עומר ברגותי למשל, והם לא רוצים בטובת העם היהודי. הם בעד חיסולה של המדינה היהודית והפיכת היהודים למיעוט בארצם.
"הם לא חטיבה אחת. יש שם כל מיני קולות, ומה שאומר ברגותי או מישהו אחר זה לא באמת חשוב. זה מזכיר לי את הפטפוטים על האמנה הפלסטינית בזמנו".
אני חושש שאת לא מודעת למשמעות דבריו של עומר ברגותי.
"ברגותי רוצה שלא יהיה כאן כיבוש, נכון? כלומר, לפחות בחלק מדבריו ומעשיו הוא לא רוצה שיהיה כאן כיבוש. גם אני לא רוצה שיהיה כאן כיבוש. אז בעניין הזה אנחנו ביחד. בדברים אחרים אנחנו לא ביחד. מה כל כך מסובך כאן?"
לומר שאין מקום למדינה יהודית אחרי מלחמת העולם השנייה, כפי שברגותי טוען, זו אמירה בלתי מוסרית בעליל, אפילו אנטישמית.
"אני לא אומרת שאין מקום למדינה יהודית. הוא יכול להגיד, אבל אין לו כוח. המטרה שלי היא הפסקת הכיבוש. כשייגמר הכיבוש, ייתכן מאוד שאני וברגותי ניפרד. לצערי, הכיבוש לא ייגמר מחר בבוקר".
אבל בינתיים את משתפת פעולה עם האידיאולוגיה האיומה הזו, ומשתמשת בגורמים אנטישמיים כדי להעצים את הפעילות הפוליטית שלך, שלמעשה אין לה אחיזה בציבור.
"ולמה המתנחלים חוברים לאוונגליסטים? המתנחלים הם חבריהם הטובים ביותר, למרות האנטישמיות הברורה והמוצהרת שלהם. אני לא מתחתנת עם ה-BDS. אני רואה את ה-BDS כתנועה שתעזור לי לגמור את הכיבוש והאפרטהייד. אחרי שזה יקרה, נפתח כאן תהליך של פיוס אמת. ואם יהיו אז גורמים שיחשבו שצריך לבטל את המדינה הזו, אני לא אחבור אליהם. זה כל כך פשוט".
כל כך פשוט גם שאתם מבודדים את עצמכם מהחברה הישראלית עד כדי אפס השפעה עליה.
"זה מהרהורי ליבך, אפס השפעה. אם זה נכון – איך תסביר את ההשקעה הענקית של הממשלה במלחמה בארגוני השמאל? הממשלה הימנית משקיעה הרבה כסף ואנרגיה כדי להילחם ולהשתיק אותם. אני לא בקונצנזוס הציוני, אבל אתה יודע מה ההבדל ביני לבינך? אני מוכנה להגן במלוא מובן המילה על כל אחד. אפילו על מתנחלים. אין לי שנאה אליהם. אם הם ירצו לחיות בשוויון עם הפלסטינים, אני מוכנה להגן עליהם. השמאל הציוני מעוניין לגרש את המתנחלים, ועיקר פועלו הוא איבה למתנחלים. אבל לא המתנחלים הם הבעיה, אלא משטר הפריבילגיות. אם אין משטר פריבילגיות, תיעלם הבעיה".
איך את באמת מסבירה את ההתמקדות של השמאל הישראלי בנושא ההתנחלויות?
"כי זה הכי נוח להם. השמאל הציוני לא רוצה לפתור את הבעיה האמיתית. מה שאכפת להם הוא הפרצוף היפה של עצמם, וזו צורה של פריבילגיה. אני לא חושבת שיש לנו פרצוף יפה. אני חושבת שיש לנו פרצוף מכוער, ועל כן אני לא נלחמת במתנחלים אלא בשלטון שמבוסס על פריבילגיות לנו ולא לאחרים".
"שלום עכשיו" לא נלחמים למען השלום?
"שלום עכשיו נלחמים במשהו או על משהו?! אלו אנשים שלא מסוגלים לחשוב עד הסוף, אלא עד איפה שנוח להם. הם שקרנים מהסוג הכי גרוע, כי הם משקרים לעצמם. אם אתה משקר לעצמך, אתה דפוק".
אבל רוחמה, איך תסבירי את העובדה שגם הארגון שלך, רופאים לזכויות אדם, התנער מעמדותייך?
"נכון, גם בארגון שלי חלק מהאנשים מתקשים לוותר על פריבילגיות".
מה הפריבילגיות של רופאים לזכויות אדם?
"פטור ממיסים, פטורים אחרים".
כלומר, שמאל אמיתי היה מוותר על הפטורים ויוצא למאבק חסר פשרות כנגד המדינה.
"אנשים מפחדים ומסרבים להיפרד מאזור הנוחות. האם יהיו סנקציות בעקבות בחירה בצעדים הללו? סביר להניח שכן, אבל זה עדיף על פחד משתק ועמידה במקום".
אם רופאים לזכויות אדם, לצורך העניין, יתמכו ב-BDS ויאבדו את הפטור ממס, הם יוכלו להגיש פחות עזרה לפלסטינים. אז מה עשית בזה?
"לכל דבר יש מחיר. אין ארוחות חינם. אנחנו צריכים לשלם מחיר כדי להגיע למקום אחר".
ארגון אחד הפך למאה
רוחמה מרטון נולדה בירושלים ב-1937. הוריה הם בני העלייה הרביעית שהגיעו ארצה ממזרח פולין, אנשי עמל וחלוצים שבאו "להפוך את הפירמידה". בצה"ל היא שירתה כחיילת בחטיבת גבעתי, ונשלחה לסיני בזמן מבצע קדש. באותם ימים היא חוותה את אחד הזעזועים הקשים של חייה, כשהייתה עדה לדבריה להרג שבויים מצרים בידי חיילי צה"ל. מרטון מספרת שדיווחה על המקרים לממונים עליה, אך דבר לא נעשה. החוויה המטלטלת הזו גרמה לה לבדוק מהי הציונות מבחינתה, ולהתחיל להיות מעורבת בפעילות למען זכויות אדם.
אחרי השחרור למדה רפואה באוניברסיטה העברית, שם נאבקה למען זכויות הנשים והסטודנטיות. כך למשל יצאה נגד החלטה של הממסד האוניברסיטאי להגביל לעשרה אחוזים את שיעור הסטודנטיות בקרב הלומדים בבית הספר לרפואה. מאבק נוסף שהובילה היה מחאה על קוד הלבוש שאסר על נשים ללבוש מכנסיים. "אתה יודע כמה קר היה ללכת בחצאית בירושלים? אתה לא יכול לדמיין". מרטון ניצחה בשני המאבקים, והתקנונים שונו.
במשך השנים הפכה לפעילה בולטת בקהילת השמאל. ב-1967, כשמדינת ישראל התרגשה משחרור יהודה, שומרון, עזה וחבל סיני, מרטון יצאה אמנם לטייל עם בתה בכל השטחים שנפתחו, אך קיוותה שיחזירו הכול למען השלום. "אחרי זה הבנתי עם מי יש לי עסק. לא יחזירו, לא יעשו שלום. רוצים להמשיך במלחמה".
ב-1987, כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, הקימה מרטון את "רופאים לזכויות אדם", ועד היום היא מלאת סיפוק וגאווה על כך. "מי שהכניס את המושג 'זכויות האדם' לחברה בישראל ולמקבלי ההחלטות היה אני, רוחמה מרטון", היא אומרת. לדבריה, שנה אחרי שהוקם הארגון שלה, כבר הסתובבו בישראל למעלה ממאה ארגונים שעסקו בזכויות אדם. "זו הייתה שנה סוערת מאוד, והיה קל להכניס ידיעות למדיה. הארגון שלנו עשה המון רעש ואנשים נדלקו. עזרתי להקים ארגונים רבים".
הביקורת של ארגונה הופנתה בעיקר כלפי שר הביטחון דאז, יצחק רבין. היא מספרת בגאווה איך לפחות במקרה אחד, התקפל רבין אל מול תרגילים תקשורתיים שנקטה. "אני ניצחתי אותו", היא מחייכת ומדליקה סיגריה נוספת. "בתחילת האינתיפאדה הראשונה הוא קיצץ את תקציב הבריאות לפלסטינים שהיו תחת כיבושו. בלי תקציב בריאות, אנשים בגדה ובעזה ימותו. שלחתי לו מכתבים והוא לא טרח לענות. הוא לא היה היחידי; רוב המכתבים שלנו זכו לרמת זלזול שאי אפשר לתאר. אמרתי: זה מה שאתה רוצה? אתה רוצה מלחמה? בבקשה. נסעתי ללונדון, ועשיתי משהו שרק בן אדם שבאמת אין לו שום מושג, שום ניסיון בפוליטיקה, היה יכול לעשות. היום לא הייתי מעיזה. הלכתי לטלוויזיה הבריטית, לבי-בי-סי, וביקשתי לדבר עם מפיק במחלקה של המזרח התיכון. משום מה זה הצליח".
את יודעת שהבריטים אף פעם לא היו בעדנו.
"הם לא ידעו מה אני הולכת להגיד. סיפרתי להם שרבין חתך את כל תקציב הבריאות, ופלסטינים בעזה מתים בבית, בלי טיפול רפואי. הם לא האמינו. אמרתי: 'בואו ותראו'. הם באו, ראו ועשו אייטם של 6-5 דקות, שזה נראה לי אז מעליב ביותר, כי לא ידעתי שזה נחשב להרבה מאוד זמן. ואז מאפס תקציב, רבין העלה ל-60 אחוז ממה שהיה קודם, ואחר כך העלה עוד".
הוא נכנע ללחץ.
"בוודאי. הוא לא רצה לדבר איתי, אז שידבר עם מישהו שיש לו יותר כוח".
30 שנה עברו, ומרטון עדיין מבקשת להכניע את ממשלות ישראל וגם את מפלגות השמאל הציוניות, ואלו שמתווכחות ביניהן על ציוניותן. "יש קבוצה יהודית לאומית שניצבת בשלטון ולא מוכנה להכיר בזכויות שוות לאחר – לא לפלסטיני בישראל ולא לפלסטיני בגדה ובעזה. זה אפרטהייד".
רק שנייה, את טוענת שיש אפרטהייד כלפי ערביי ישראל? איפה בדיוק?
"בכול".
במה? אם היה אפרטהייד, ערבים לא היו שופטים, חברי כנסת או שוטרים.
"כמה מהם אתה רואה פה, בבית הקפה הזה?"
הם יכולים לבוא לכאן מתי שהם רק רוצים.
"הם לא יכולים לבוא לכאן. הם לא באים לגור בתל-אביב, החינוך שלהם מקבל פחות מרבע ממה שאתה ואני מקבלים, אפשרויות התעסוקה שלהם הן אולי רבע משלך ושלי. אין תוכניות דיור, אין בריאות, אין תשתיות".
אם נשווה את מצבם של הערבים כאן לפני הקמת מדינת ישראל ולאחריה, נמצא שחייהם השתפרו מאוד.
"מה זה שייך? אנחנו מדברים על שוויון זכויות, או שאנחנו מדברים על מדינה כמו סעודיה? אתה מדבר כמו קולוניאליסט נאור, 'כמה אור הבאנו לעולם'".
את מתארת את מדינת ישראל כגוף אפל שרק פוגע באזרחים הערבים, ואני טוען שהיא היטיבה את מצבם בכל תחומי החיים.
"אני נמצאת כאן הרבה יותר שנים ממך. עד 1966 היה כאן משטר צבאי. חלק מהאוכלוסייה הפלסטינית הישראלית התקדמה בכל מיני מובנים, אבל זה לא אומר שיש כאן שוויון. גם היום הם לא יכולים להיכנס לשום עמדת מפתח אמיתית".
רכבת בלי תחנה
אולי את חיה בעולם מדומיין שלא באמת יכול להתקיים? ערביי ישראל חיים פה בכבוד, לא הכול מושלם, אבל הם זוכים לחיים טובים למרות איבה רבת שנים בינינו לבינם. מדוע את משתמשת במילים כמו אפרטהייד, כשברור שזה לא המצב?
"ברגע שהחברה הציונית, ואתה בתוכה, חורתים על דגלכם במקום הראשון 'הפרדה', זה אפרטהייד. תראה מה עשו לבדווים. אשכרה אפרטהייד. גזלו להם אדמות והושיבו אותם במקומות שלא רצו לשבת בהם. אומרים להם מה לעשות ומה לא לעשות. לא נותנים להם חשמל, מים, חינוך. לא סוללים דרכי גישה".
גם אם אני ארצה להקים לעצמי בית בנגב ללא אישורים, לא יחברו אותי לחשמל.
"יחברו אותך. כמו שמחברים חוות בודדים. אם תרצה, תוכל. הם לא. ייצרו חוקים שיאשרו את זה. זה אפרטהייד שהתחיל עם הקמת המדינה".
גם הבדווים יכולים להשתלב במדינת ישראל, ורבים עושים זאת. נשים בדוויות לומדות באוניברסיטאות, בעידודה של המדינה, ומוציאות תארים מתקדמים.
"חלק זעיר וזעום. הן לא באמת יכולות לצאת וללמוד. רובן בכלל פלסטיניות נוצריות".
זו דוגמה טובה. ערביות נוצריות מעורבות בחברה הישראלית, מוסלמיות פחות. זה נובע מהאופי התרבותי של החברות האלה, ולא קשור למדינה.
"אתה רוצה שאני אגן על המוסלמים והחברה המוסלמית? אני לא יכולה".
אבל זה ממחיש שמדינת ישראל איננה מדינת אפרטהייד, והראיה היא השילוב המרשים של העדה הנוצרית בכל תחומי החיים.
"אם את אותו כסף שהמדינה מקציבה לי ולך היו משקיעים בחברה הערבית, התחבורה לכפרים הפלסטיניים הישראלים הייתה משתנה. הרכבת לא הייתה חולפת על פני הכפרים. כרגע אנחנו מעצימים את המציאות שבה המבנה החברתי הדפוק של החברה המוסלמית מונע מנערה בת 14 ו-16 לצאת מהבית. אין תחבורה, היא כלואה, וכך היא נאלצת להתחתן בגיל צעיר ולהביא הרבה ילדים. וזה רק בתוך ישראל. מה קורה עם הפלסטינים בגדה ובעזה?"
נסיגה ישראלית מיהודה ושומרון, אני אומר לה, רק תביא שם לכינון שלטון מוסלמי עריץ כמו בעזה. איך היא, כמי שזכויות אדם חשובות לה, תסכים למצב כזה? התשובה של מרטון אוטופית למדי: "אם היינו מייצרים תנאים של חיסול הכיבוש, של סוף האפרטהייד, היינו יכולים להגיע לפיוס אמיתי, וכך לדלג על השלב של שלטון נוקם ואלים. בכל מקום בעולם, ברגע שהכובש והקולוניאליסט עזב – היה סדום ועמורה. היה רצח, הייתה איבה, היו דברים איומים ונוראים. האוכלוסייה שחייתה תחת הכיבוש הייתה מלאה כעס ורצון לנקום, והתפרצו יצרים אפלים ביותר. איך אפשר להתגבר על הנקודה הבלתי נמנעת הזאת? מה שעשו בדרום-אפריקה וברואנדה זו דוגמה טובה. לא מספיק לסיים את הכיבוש והאפרטהייד ולהעניק שוויון זכויות מלא, כולל זכויות פוליטיות; צריך גם לקיים תהליך של ועדות אמת ופיוס. כך מדברים בגלוי על העוולות שעשינו, מפצים עליהן, ופועלים במשותף כדי להביא את הפיוס.
"השיתוף הזה הוא התשובה הנכונה והיחידה להפרדה. אם זה יתקיים כאן בקנה מידה לאומי, ולא על ידי קבוצה קטנה כמו 'רופאים לזכויות אדם', זה ייתן כוח להתגבר על השלב הפוסט-קולוניאליסטי של רצח, נקמה ויצרים פרועים. זה מה שיאפשר להתגבר על השלטון הרצחני והדיקטטורי שפורץ בכל מקום".