אני רוצה לנצל פגישה זו עם חברי העמותה כדי לומר לכולכם עד כמה חשוב לי באופן אישי, כמו גם ברמה הארגונית, הקשר איתכם. אני מודה מקרב לב לכול החברות והחברים השומרים על הקשר בינינו בעל-פה ובכתב, המטלפנים אלי בנושאים פוליטיים העולים מהנעשה בישראל ובשטחים הכבושים.
אני מודה לאלה הבאים למרפאה הניידת בשטחים הכבושים ולמרפאה הפתוחה במשרד העמותה. לכול החברות והחברים המקדישים מזמנם ומרצונם לפעילות העמותה ולכם שבאתם היום לאסיפה הכללית. בזכותכם אני ממשיכה ואמשיך להיאבק על דרכה של העמותה, על מה שנראה לכם ולי כחשוב ועקרוני עבורנו.
כאשר הקמתי את העמותה בשנת 1988, המושג זכויות אדם לא היה קיים בשיח הציבורי הישראלי, לא השתמשו בביטוי זה ולא היו עמותות שעסקו בזכויות אדם. זכויות אזרח כן, זכויות אדם לא. זה היה מיפנה דרמתי בשיח הציבורי בישראל. כידוע, אין אשה המקדימה את זמנה, יש רק כאלה שמגיעים באחור.
בעקבות עמותת רופאים ישראלים פלסטינים לזכויות אדם קמו עמותות לא מעטות העוסקות במאבק לזכויות אדם, חלקן קיימות וחלקן פסקו להתקיים. ההישג העיקרי של רופאים לזכויות אדם היה והינו הכללת המושג זכויות אדם בשיח הישראלי הן בציבור והן בקרב קובעי המדיניות.
מקבוצה קטנה ואלמונית, ללא תקציב, ללא משרד, ללא צוות בשכר הגענו למה שהננו כיום – מוכרים, יושבים במשרד גדול וממומנים בתקציב של כחמישה מיליון 700.000 דולר לשנה, עם צוות המונה 25 עובדות ועובדים. אולם, כידוע, הגודל אינו הכול. רוח העמותה, אופן החשיבה וההנהגה הם שקבעו את דרכה המרשימה של העמותה, הם הגורם הקריטי למה שעשה את העמותה לראויה לשמה. אם רוצים להמשיך דרך זו יש להזהר ממכשלות ויש לשים לב היטב לאן הולכים כדי לא לאבד בדרך את הדברים החשובים.
ארגון זכויות אדם הוא ארגון פוליטי רדיקלי מטבע ברייתו. אנחנו פוליטיים בכך שאנו רוצים להביא לשינוי חברתי, לקעקע את המבנה החברתי הדכאני כלפי פלסטינים בשטחים הכבושים ובתוך ישראל, מהגרי עבודה, נשים, קשישים, פליטים וקבוצות נוספות. לתפיסתנו, חבירה למבני הכוח הדכאניים אינה מאפשרת הבאת השינוי המיוחל.
קבוצה רדיקאלית, בהגדרתה, תימצא מחוץ לקונצנזוס. ההימצאות מחוץ לקונצנזוס הינה מתוך בחירה ולא מתוך אונס. הרצון לא להיות חלק מהמרכז, מהשלטון – הוא אלמנט כבד משקל בחשיבה הרדיקאלית.
ארגון זכויות אדם רדיקאלי מנסה להבין מהו שורש הרע (על כן הוא רדיקאלי), ואז יפעל במיטב מאמציו ומשאביו לשינוי הרע מיסודו. חלק זה של עבודת הארגון הוא הקשה ביותר, שכן תמיד קל יותר להגיש עזרה אנושית מיידית לחולה ולסובל, כלומר סיוע הומניטרי, מאשר להאבק מאבק ממושך מול כוחות גדולים.
ארגון רפואי רדיקאלי צריך לסלול לעצמו את הדרך, וזו דרך קשה, אשר תשלב בין העזרה וההתערבות ההומניטריים הנובעים ממחויבותו הרפואית לבין המאבק העקרוני בשורשי הדיכוי.
קיימת, לכאורה, סתירה מהותית בין מאבק פוליטי רדיקלי לבין הגישה ההומניטרית; מאבק רדיקלי פעמים רבות לוקח צד, משתמש בשפת מאבק, יש "אנחנו" ויש "הם", יש "טובים" ויש "רעים". לעתים, במאבק מסוג זה נזנחים הצדדים האנושיים. לעומתו, הגישה ההומניטרית נוטה להתעלם מהיבטים פוליטיים ולהסתפק בהגשת טיפול רפואי ועזרה מסוגים שונים וכתוצאה מכך לאבד את האבחנה בין "אנחנו" ל"הם". וגרוע מכך, עקב אי נקיטת עמדה פוליטית הארגונים ההומניטריים משרתים לעתים קרובות את גורמי הדיכוי ואת מפירי זכויות האדם.
הסינתזה בין מאבק פוליטי רדיקאלי להומניזם אוניברסאלי הינה קשה במישור הרעיוני, המעשי והרגשי. מסיבה זו צריך להקדיש ליצירת הסינתזה הזו את מירב ומיטב המאמצים של עבודת חשיבה ביקורתית וניתוח. בכל פעם יש למצוא את דרך הסינתטזה מחדש.
השכלנו לאורך הדרך, מזה 24 שנים, להיות מודעים לתפרים העדינים, ולעתים גם גסים יותר, המחברים בין המרכיבים השונים. התפרים הללו גלויים לעינינו ואין אנו מסלקים אותם מחשיבתנו כאשר אנו עומדים לפני החלטות על דרך הפעולה של העמותה.
באסיפה הכללית המכרעת שהיתה בשנת 2005, עמדה לפני האסיפה הכללית שאלה הרת גורל. להזכירכם – השאלה הגורלית הייתה – האם העמותה הינה קבוצה בעלת אג'נדה פוליטית ברורה, המתנגדת לכיבוש, או שהינה – כמו שהציעו חלק מהחברים – קבוצת רופאים א-פוליטית, בעלת אג'נדה רפואית-הומניטרית.
בקרב על נשמתה של העמותה, האג'נדה הפוליטית ניצחה ברוב קולות ענק, והעמותה ניצלה מלהדרדר לשגרת עשייה יפה, טובה והומניטרית (כמעט נעשינו ארגון צדקה), אך נטולת חשיבה ביקורתית, הבנה פוליטית וראדיקלית.
הודות לרוח זו ולהבנה שרפואה וזכויות אדם אינם ניתנים להפרדה מפוליטיקה, העמותה צלחה בגדול את הסחף ימינה של הציבור הישראלי ציוני.
מהיות העמותה חלק מהחברה הישראלית עלינו לדעת שאנחנו לא רק מנסים להשפיע, אנחנו גם מושפעים מהלכי הרוח בחברה ואם לא נשים לב וניזהר מנטיה זו, אנו עלולים להסחף בזרם הכללי.
היום יותר מתמיד אנו חייבים לשאול את עצמנו שאלות קשות. אם לא נשאל אותן לא נגיע לתשובות עומק. אם לא נשאל – נימרח, ונישאר עם קריטריונים של כמות: יותר כסף, יותר חברים, אך נאבד את האיכות של העקרונות.
ויש לחזור ולשאול: מי אנחנו פוליטית? מה התפקיד החברתי שלנו?
וגם: מי אנחנו לא? נגד מה אנחנו נאבקים?
כאן אני רוצה להתייחס, פעם נוספת, לכיבוש. בעבר היו ויכוחים רבים על הנושא. כלומר – על ההבנה הבסיסית שהכיבוש הוא התשתית הרעיונית והמעשית להפרת זכויות אדם על גילויה השונים והרבים. הצטמצמות הפעילות שלנו נגד הפרת זכויות אדם בשטח הבריאות הינה מכשול להבנת ההתמונה הכוללת ועל כן מהווה צורה של עיוורון המשרת למעשה את השיטה הקיימת.
"לא יתכן כיבוש רחום. אין כל דרך רחומה לשלוט באנשים בניגוד לרצונם. יש שתי אפשרויות: להשלים עם הכיבוש ועם השיטות הנדרשות לאכיפתו, או לשלול לא רק פרקטיקות מסוימות ומוגדרות, אלא את התכלית הרחבה יותר המצדיקה אותן ושלמענה הן חיוניות". (סימון דה בובואר במאמר על אלג'יריה)
כאילו דיברה על ישראל ועל ה'כיבוש הנאור' שחלק גדול מהציבור האמין בזה. אך גם היום, כשאין יותר כיבוש נאור כפיקציה ישראלית, יש להבין את הצורך הממשלתי בהריגה ללא משפט, בעינויים, במאסרים 'ביטחוניים' כלומר פוליטיים בכלל ובמאסרים מינהליים בפרט, במחסומים, בגזילת אדמה ומים, בהגבלות דרקוניות על הכלכלה ועל מירקם החיים הפלסטיני ולא רק, כאמצעים שונים המשרתים את אותה המטרה: השילטון על עם אחר.
אפשר לצמצם את המאבק להיבט זה או אחר של הפרת זכויות אדם אך אסור לצמצם את החשיבה הביקורתית ואת ההבנה העמוקה של התהליך הפוליטי.
במלים אחרות: עלינו לפתח כל הזמן חשיבה ביקורתית ורדיקלית כדי שהמסרים שלנו יהיו ברורים לנו עצמינו ואז גם לציבור ולמימסד.
בתקופה קשה כמו זו עכשו אין לנסות להתגבר על האיום על קיומנו ושאר הקשיים על ידי טשטוש המסרים או חבירה לגופים המנוגדים לנו.
על כן עלינו להיזהר ולהישמר שלא יווצר פער בין העשיה המשובחת שלנו הנעשית על ידי הצוות, המנכל והמתנדבים לבין מצב של חוסר בחשיבה ביקורתית מעמיקה וניתוח מושכל של המציאות החברתית והמדינית. כך הפעילות יכולה להגיע למכנה משותף רחב, אולי, אך נמוך. ללא חשיבה ודיון פוליטי העשיה תשחק ותהפוך לרוטינה אוטומטית בלי הרוח של מאבק ראדיקלי המנסה לשנות את מקורן של העוולות. עלול להיווצר ארגון של אנשים טובים העושים מעשים טובים אבל אינו ארגון הלוחם לזכויות אדם. או במילים אחרות: ארגון צדקה. כי הפיתוי הוא גדול: הרבה יותר קל לרחם, לחוש חמלה, לעשות מעשים טובים עם בונוס של ההרגשה שאני אדם טוב לעומת הקושי של המאבק המוציא אותנו אל מחוץ למחנה לעתים קרובות ואילו הבונוס של ההישגים מתוך מאבק מגיע לאט, אם מגיע.
פריחת ה- NGO החברתיים הינה אחת התוצאות של הכלכלה הניאו-ליברלית. כלכלה זו מעצימה את האלימות ומקטינה את מדיניות הרווחה לאוכלוסייה: מצמצמת את פיתוח משק המים, החשמל, החינוך, הבריאות, התחבורה הציבורית, התרבות, התמיכה בקשישים, בנכים ואוכלוסיות מוחלשות אחרות. ארגונים-לא-ממשלתיים קמו בישראל ובעולם במספרים גדולים, והם מנסים למלא את מקום ותפקיד הממשלה, בכל אותם תפקידים שהממשלה מפנה אליהם עורף. דרכם מתאפיינת בעיקר באי-ראיה פוליטית רחבה.
פעולות ה- NGO’S מסוג זה נעשות בתוך המסגרת הניאו-ליברלית. ארגונים אלה אינם מציבים אלטרנטיבה פוליטית או אידיאולוגית למסגרת הניאו-ליברלית. בד"כ הארגונים מספקים סיוע פרטני כנדבה במקום הזכויות שהיו אמורות להינתן לאוכלוסייה כחלק מזכויותיה החברתיות. הם הופכים את האזרחים לתלויים בסיוע, ואנשים תלותיים אינם מפתחים תודעה פוליטית או שזו נפגעת מאד. ארגונים מהסוג הזה הופכים למתווכים בין השלטון הכוחני, ארה"ב או שלטון הכיבוש הישראלי, לבין הנתינים. הארגונים לוקחים על עצמם תפקידים של מגשרים, מתווכים, מתורגמנים בין השלטון הכובש לבין הנתינים הכבושים, כמו גם לבין האזרחים הדפוקים או מהגרי העבודה והפליטים.
הארגונים (דוגמת "לתת" ורבים אחרים) עוסקים במתן תרומות/ נדבות/ סעד / ארוחות / בגדים במחיר פעוט יחסית למחיר שהממשלה הייתה אמורה להשקיע.
כל תכנית סיוע (כלכלית, חברתית, רפואית, בריאותית וכיו"ב) שאינה מכילה את ההקשר הפוליטי וההקשר ההיסטורי לא רק שמסייעת לשלטון הכובש או הקולוניאליסטי, אלא גם גורמת לנתמכים לקבל ולקבע את מקומם כקורבנות חסרי ישע. תכניות מסוג זה תומכות שוב בחלוקה של הלבן, העשיר, הנאור, המתקדם טכנית וכלכלית – מול השחורה –אפריקנית, פלסטינית וכו' שמקומה בתחתית הסולם לתמיד. או להגיד זאת במילים מפורשות – זו גזענות קלאסית. גזענות המשמרת את הסדר הקיים.
אלה הטוענים להיותם ארגונים לא-פוליטיים, הר"י למשל, הינם ארגונים פוליטיים לכל דבר. אלא שפוליטיקת ההסכמה עם השלטון נראית להם כלא פוליטית, בעיוורון המשרת אותם היטב. ואילו פוליטיקת השינוי, המנוגדת מעיקרה לפוליטיקת ההסכמה והשימור היא זו שנתפסת כפוליטית. המאבק של רלא הוא להביא את המדינה למלא את חובותיה ולא 'לעבוד' במקום המדינה על ידי מתן חסד ועזרה.
בר.ל.א הקמת מרפאות ומתן שירותי רפואה ניתנים כחלק מהמאבק ולא כתחליף לו.
אני חוזרת ומזכירה לאסיפה הכללית החלטה מלפני כמה שנים לקיים דיונים של חשיבה בקורתית בנושאים חברתיים-פוליטיים. החלטה זו לא זכתה להתבצע באופן שוטף כפי שהיה צריך להיות. אני מציעה לחדש את ההחלטה הזו, לקבוע כמה דיונים אמורים להיות בשנה ולקיים את ההחלטה. אני מציעה למנות את אחד מחברי ההנהלה שיהיה אחראי לקיום הדיונים. לעזרתו/ה אפשר לבחור עוד שניים מהצוות ו/או מהנהלה כדי לבחור את הנושאים לדיון. אשמח להיות חלק מהקבוצה המכינה את הדיונים. המנכ"ל ידאג לביצוע.
אני מתכוונת, בעזרתכם, להמשיך ולהמריץ את ההנהלה לקיים דיונים בנושאים הפוליטיים הקשורים להפרת זכויות אדם, ולקדם את כל התחומים אותם הפקדתם בידי.