מה בא לי לומר לכם היום? הכי בא לי זה לגמור כמה חשבונות ולציין כמה הישגים וכמה כשלונות. אך זה לא מה שאני הולכת לעשות.
היום אני רוצה לשאול שאלות, שאלות גדולות:
מה האתגר הגדול שלנו היום?
מה אנחנו היום? זכויות אדם –זה קונספט נכון, חדשני ואמיץ משנות השמונים – מה זה אומר היום? מה זה יאמר מחר?
היום יש לנו ארגון גדול, ארגון שבע, עם תקציב לא קטן, משרד, תכניות עבודה, משכורות, שיטות עבודה רוטיניות, הכל טוב – אבל איך מחזירים את העמותה לתחושה של החירום, האימרג'נסי, שהייתה לנו בהקמה?
זה האתגר הגדול. הכי גדול.
הכוח החשוב שהיה בהקמה היה אחד: מאבק. חבר/ה בעמותה הוא/היא מי שהמאבק בוער בעצמותיו/ה מתוך תחושה של חירום, אימרג'נסי. וזה היה הקריטריון החשוב לבחירת אנשי הצוות, הרבה מעל לכישורים או תעודות.
מי שהמאבק אינו בוער בלבו, מי שאינו חש אימרג'נסי, כדאי שיעשה את החשבון עם עצמו, שישאל את עצמו מה הוא עושה כאן. כי אלה שאינם מרגישים את הצורך במאבק – הם השומן, הכולסטרול של העמותה.
חושבת שיש כמה כאלה גם בינינו, כאן ועכשיו. כולל מי שעושה את עבודתו/ה טוב, זו הסטגנציה שעלולה לגרום לנו להיעלם.
נכון, קשה לשמור על תחושת חירום במשך שנים, אבל זה הכרחי. הכי חשוב הוא שזו תהיה התחושה כל הזמן. למרות העושר והנסיון שצברנו, למרות הרוטינות שעוזרות לקיים את העבודה, צריך לחשוב איך להחזיר את שני הדברים שהם בנשמתנו: את תחושת החירום ואת הבעירה של המאבק. צריך לשאול: האם מה שאנחנו עושים זה מאבק או שזו היא עבודה?
מאבק – זה תמיד בעד- עם מי אנחנו, ונגד – נגד מי ונגד מה.
כשהתחלנו את פעילות העמותה הכיבוש היה הליבה של מצב החירום, הדבר שאנו נאבקים נגדו. היום – הכיבוש נהיה סוג של נורמאליזציה של החירום. היום אנו חייבים לדעת מה הוא מצב החירום של ההווה, של היום, במילים אחרות: מהו מצב החירום האמיתי היום. רק עם ידיעת מצב החירום היום, לפי הבנתינו, נדע לכוון אליו את המאבק שלנו.
מצב החירום שלנו אינו מזדהה עם מצב החירום השילטוני ואינו דומה לו: זו לא המלחמה נגד איראן, המלחמה נגד סוריה ובוודאי לא המלחמה נגד הפלסטינים. אנחנו לא מקבלים את מצב החירום של השילטון, הריבון. נהפוך הוא – לא רק שאין אנו מקבלים אותו – אנחנו נאבקים נגדו, נגד מה שמוגדר כמצב חירום על ידי השלטון.
חירום – זה לא לגלות ולספר לכולם מי הוא הסובל מאלימות אלא מי הוא הגורם לסבל, במילים אחרות מהו שורש הרוע ושם, במקור הרוע, אנחנו נאבקים. זו היא הרדיקליות שלנו.
השלטון ממציא וקובע דיני חירום וכופה אותם על כל נתיניו. אנחנו מנסים, ולעתים בהצלחה, לא להישמע לדיני החירום השילטוניים, משתדלים לדחוף את גבולות החוק כל הזמן.
צריך וכדאי לזכור שבהתחלה העמותה פעלה בפרוש שלא כדין: העמדנו את הדרישה לזכויות אדם של הפלסטינים מול המלחמה שניהל השילטון נגדם באינתיפדה הראשונה. דאגנו לדחוף את גבולות החוק כל הזמן בדרכים שונות כי זו משמעות החירום שלנו. חלק ממה שקרה וקורה בישראל הוא תוצאה של מאבק העמותה נגד עינויים, נגד המחסומים וכן, נגד הכיבוש של אז.
אנחנו כן גילינו שמות של רופאים שפעלו לטובת השלטון ולא לטובת האסיר החולה. וזה היה מול החוק של הר"י. המאבק הוא מול החוק, לא בהכרח נגדו. תפקידנו הוא להיות עצם בגרון של השלטון, לא אספירין המייפה את השלטון. ואכן, היינו עצם בגרונו של השלטון. כמו שאמר יו"ר הר"י: העבודה של רל"א היא קרקע פוריה לאנטישמיות, לאנטי ציונות ונגד מדינת ישראל. תודה לך, יו"ר יקר.
אז מה הוא מצב החירום של היום? החירום כפי שרלא מבינה?
החירום של היום הוא להתחיל להתייחס למרחב שלנו כמרחב אחד, מתוך הכרה של מצב הסגרגציה והאפרטהייד. זה המאבק שאנו אמורים לבחור בו ולא המאבק שהשלטון מכתיב לנו – כמו איך וכמה יצאו מעזה המסוגרת. כמובן שאינני מתכוונת לכך שנעלים עין או נחדל מפעילות נגד הסגר על עזה, אך מרכז ההבנה והמאבק אמור לעבור מהמאבק בכיבוש בלבד ולשים במרכז ההבנה והמאבק את הסגרגציה והאפרטהייד.
אנחנו לא אמורים להאיבק למען שיוויון, כלומר להביא שרות רפואי שווה בערכו למקום שאין. אנחנו אמורים להראות את אי-השיוויון, להדגיש, ליתר דיוק, שזו היא מדיניות כוללת של אי-שיוויון.
אנו שואלים את עצמנו: האם החלום שלנו הוא ליברלי או חלום רדיקלי? אסור לנו להשתתף בחלום הליברלי ההופך את זכויות האדם למוצר, לעוד מוצר של שיוויון.
כמו שאמר פוקו: פוליטיקה – זה לשנות את המילים. מבחינתנו – זה לעבור מכיבוש לסגרגציה. כי הכיבוש עצמו עבר מהפך, התנרמל ושינה צורה לסגרגציה הנמצאת בכל מקום ובכל פלח חברתי: בעזה, בגדה המערבית, בירושלים המזרחית, בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל, בנגב, אצל הבדואים שבתיהם נהרסים, בפליטים הנאסרים ומגורשים, במהגרי העבודה שהינם עבדים – כולם חלק מאותו סיפור, כולם קיימים באותו מרחב, ביחידה טריטוריאלית אחת. כי היום הכיבוש עצמו הוא חלק מהכלים המשרתים את הסגרגציה.
אנחנו מכירים סגרגציה זו מתוך העבודה היומיומית עם כל האוכלוסיות שדיברתי עליהן, כמחצית משנות העמותה אנו מעורבים בעשיה זו. העניין הוא לראות לא רק את הסבל והכאב אלא גם ובעיקר את הדפוס של המשטר, את המדיניות הכוללת של הסגרגציה שהיא בשטחים הכבושים ובתוך מדינת ישראל.
ובכן – השאלות הפתוחות שרציתי להביא לפניכם הן:
איך מחזירים את התחושה של האימרג'נסי, זו שהייתה לנו בהקמה? (בניגוד לרוטינה של היום)
מה אנחנו רוצים שנהיה? האם ארגון של חירום ומאבק או ארגון שפועל רק ברמת השטח – עזרה רפואית, בדיקות, מעבר חולים וכיוצא באלה?
מה הוא החירום של היום?
מה הוא המאבק שלנו, המאבק של היום ומחר?
בברכה ובהוקרה לכל הצוות, ההנהלה החברות והחברים בעמותה,
רוחמה מרטון
נשיאה ומייסדת