6.5.2018
הנושא שעומד עכשיו במרכזו של ויכוח עמוס אמוציות בהנהלת ובצוות העמותה הוא יחסנו לב.ד.ס. בדיון לא ארוך שהתקיים בהנהלה לפני מספר חדשים, דיון שלא נעשה לו פרוטוכול ושלא הייתי נוכחת בו, הוחלט שהעמותה מתנגדת לב.ד.ס. לדעתי זה נושא עקרוני וחשוב ביותר מכמה סיבות שאפרטן בהמשך. בגלל חשיבותו של הנושא אני חושבת שהדיון בו חייב לכלול את כל חברות וחברי העמותה ולא לקבל החלטה חפוזה המחייבת את כל חברות וחברי העמותה ללא דיון מעמיק. אני ערה לכך שהב.ד.ס. והדיון בו גורם לאי נוחות ותגובות קשות כמו שגרם נושא העינויים בשעתו. אבל אין מנוס מלדון בו למרות האי נוחות ודיסאינפורמציה שמפיצה הממשלה ורוב התקשורת.
מדוע, לדעתי, נושא הב.ד.ס הינו בעל חשיבות רבה? מכיוון שנושא זה קשור באופן הדוק ובלתי ניתן להפרדה בכמה נושאי ליבה אחרים כמו הכיבוש והמאבק נגד הכיבוש, הסגר על רצועת עזה שהופך אותה לכלא חנוק, האפליה המתמשכת של האזרחים הפלסטינים בישראל, שילטון האפרטהייד כאן ובשטחים הכבושים, הנכבה, וזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים וזו אינה רשימה מלאה. הב.ד.ס דוגלת בהתנגדות בלתי אלימה לכיבוש ועל כן זו גם שאלה מוסרית חשובה. בלי כל אלה אין אפשרות לדון לעומק ולהבין את משמעות הב.ד.ס. ולתת תשובה מושכלת, עם חשיבה ביקורתית ופוליטית על היחס של כל אחת ואחד לב.ד.ס.
לצערי ולתיסכולי, כמעט ולא היו בעמותה שלנו דיונים בנושאי הליבה של החברה הישראלית. תירוצים לא חסרו כדי לנמק מדוע אנו לא דנים באפרטהייד, בגזענות הישראלית-ציונית, בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים ועוד, ועל כן אין לעמותה דעה ואינה משמיעה את קולה בנושאים אלה. וגם עכשיו, בזוועה שמתרחשת בעזה – אמנם יש עבודה טובה וחשובה שלנו במתן עזרה פרטנית, ותודה גדולה לסלח ולצוות מחלקת שטחים על כך – אך אין השמעת קול שלנו ברמה העקרונית, ברמה הלאומית.
בסיטואציה של פער כוחות ענק ואי שיוויון – לא לנקוט עמדה זה להצטרף לתליינים. (דזמונט טוטו). זו עמדה של פריווילגיה. תפקידנו הוא לצמצם את הפריוולגיה, לחתור לשיוויון.
חסרה היום בעמותה הרוח הרדיקלית והחתרנית שאיפיינה את העמותה בשנותיה הראשונות. חלק מהאשמה על כך אני לוקחת על עצמי כי בשנתיים-שלוש האחרונות לא הייתי מעורבת די הצורך בהתווית דרכה של העמותה. העמותה היום הינה חיוורת מדי, מאטריאלית מדי, חיה בתוך חברה שהינה מושחתת מדי, גזענית ואלימה ומושפעת ממנה, לצערי. כשאני רואה את העמותה עכשיו, בהווה, אני לא ממש שמחה. מזה כשנתיים לפחות העמותה ממשיכה לעשות עבודה טובה ופה ושם אפילו נהדרת, אבל רק עושה עבודה. עוד מאותו דבר. זה טוב מצד אחד כי זה מראה לי שהיסודות שהנחתי במהלך השנים הינם איתנים דיים כדי להחזיק את הקיים. זה לא טוב מצד שני – כי אני לא רואה התפתחות, לא רואה חשיבה ביקורתית-פוליטית רדיקלית המושכת קדימה.
עשרות שנים של דיקטטורה צבאית ויותר ממאה שנה של התכחשות לקיום הפלסטיני הלגיטימי ברחבי פלסטין וארץ ישראל כולה עושות שמות בתודעה הפוליטית של החברה בישראל. האפרטהייד הזוחל לא כל כך לאט מתוך הגבול הירוק אל השטחים הכבושים, גובה קורבנות בנפש, ובנוסף הוא מעלה לקרבן את התודעה וזה מוצא את ביטויו בעיוורון מרצון, באי רצון לקרוא את המציאות ולתת לה את הכותרת הנכונה. בשפה המיקצועית – הדחקה והכחשה.
אני רוצה לגעת במציאות במטרה לייצר חוויה עוקפת למנגנוני חסימה מפני התמודדות. אני מביטה סביבי ורואה איך מתגשמות הנבואות השחורות ביותר על עתיד המדינה. איך השיגעון הלאומני והמשיחי, והכניעה המבישה בפני אתוס מזוייף של ביחד המאפיין חברות פשיסטיות, הולך ומכרסם בחשיבה הביקורתית, בהגינות האנושית, ברצון לשאוף לצדק ובנכונות להאבק למענו. מתכרסמת אפילו האמונה הבסיסית ביותר שבלעדיה אין כלום: האמונה בהומניות השייכת לכל בני האדם במידה שווה. הומניות שאין לאף אדם ולאף מדינה בעולם הרשות להוסיף עליה – גזע עליון – או לגרוע ממנה – תת-אדם.
זכויות פוליטיות הן המהות של ההומניות שאני מדברת עליה. ההומניות שכולנו כאן בגללה, כך אני מקווה לפחות. כי בלי זכויות פוליטיות, כמו שאפשר לראות היטב בישראל, הדרך סלולה להכשרת כל מעשה זוועה: רצח, חיסולים, גירושים המוניים, הריסות בתים ויישובים, ענישה קולקטיבית, הרעבה, הצמאה, מניעת טיפול רפואי, הגבלת חופש התנועה וירי במפגינים אזרחים לא חמושים. הזכות לחיים פוליטיים היא הזכות החשובה ביותר. היא מותר האדם. בלי זכות פוליטית, כל שאר זכויות האדם החשובות לכשעצמן, הן זכויות המתאימות ל'תנו לחיות לחיות' ולא יותר. להילחם על הזכות למרפאה בשטחים הכבושים זה כמו להילחם על אבוס לסוס. המשטר הטוטליטרי מצמצם את האזרח ל"בעל זכויות" – הזכות לאכול, הזכות לגור, הזכות לחינוך ולבריאות – זה צמצום האדם/האזרח למצבה של חיה. מי שלא מוכן להיאבק על זכויות פוליטיות לכולם, נלחם רק על יופיו שלו.
היום יש מצב חדש. הדיכוי משתנה כל הזמן, מתאים את עצמו למטרותיו ואילו אנחנו לא משתנים, לא חושבים על דרך חדשה. המאבק שהיה נכון לפני עשר ועשרים שנה כבר לא נכון היום. צריך להתאים את עצמנו לרגע זה, לעכשו. היום צריך לומר בצניעות שדל כוחנו מלשנות מבפנים ואנחנו צריכים להעזר בכוח מבחוץ, כמו הב.ד.ס. יכול להיות שניפגע אבל לפחות היינו בצד הנכון של המיתרס.
ובתוך האפלה הזו, שחודרת גם לחדרים החגיגיים והמוארים ביותר, באופן מביש, כמעט ולא נשמע אצלנו קול ביקורתי אמיץ ונוקב. בזמן שיורים במפגינים ועיתונאים, מונעים חשמל ממשפחות ומחולים, ומעכבים טיפול רפואי עד מוות, אצלנו עסוקים בחישובים של כדאיות ופופולריות: איך זה יוציא אותנו לומר "אפרטהייד", איך זה יתקבל בציבור שנאמר בקול רם שרצח הוא רצח? בזמן שמתרחש טבח בעזה, אצלנו קול דממה דקה. אנחנו משפילים את קולנו ומתכווצים לגודל של מסך טלפון. למימדים של סטטוס בפייסבוק. כאילו אמצעי התקשורת המודרניים הם תחליף לעמדה ברורה, או כאילו הסתתרות ושתיקה הן לא הבעת עמדה פוליטית. באפי עולה ריח של צחנת הכסף. האם סעיף 46 א' חשוב יותר מהשמעת הקול הברור שלנו?
אני רוצה להגיד בקול מאוד ברור: הסתתרות היא הבעת דעה פוליטית ברורה לגמרי. עמדה של כניעה בפני הכוח. עמדה של שיתוף פעולה. של פחדנות.
כמו שראינו שקורה במשטרים אחרים, במקומות אחרים, בזמנים אחרים, הבחירה בשתיקה היא לא תעודת ביטוח. מי שהפעילות שלהם והקשרים שלהם מפריעים לשלטון יקבלו את הדפיקה בדלת בכל מקרה. את ההצקה המשפטית, את ההשחרה התדמיתית, אולי אפילו את המתקפה הפיזית.
ואני רוצה גם לומר: בהבעת עמדה ברורה נגד כוח אלים ומושחת, נגד הכיבוש, נגד הסגר הארוך על עזה, ישנה חשיבות שאינה רק הצהרתית. הבעת עמדה כזו, בזמנים קריטיים כמו שלנו, חיונית לגיוס כוחות נוספים. ליצירת קשרים וכינון קואליציות ומאבקים משותפים גם בציבור הישראלי וגם בעולם. עבורנו, כאזרחי ישראל, יש חשיבות מיוחדת להבעת עמדה מצפונית בישראל, כדי לאפשר לאחרים שחושבים כמונו במקומות אחרים לשבור את השתיקה שלהם ולהצטרף אלינו.
ומכיוון שנושא הבושה עלה לאחרונה, אפרופו ויכוח מטופש לחלוטין ודי מפחיד, האם מותר להתבייש והאם אסור להתבייש, ואיך. אני חייבת להגיד: אוי ואבוי לחברה חסרת בושה. אני מתביישת לא רק במה שקורה במדינה שלי אלא גם במה שקורה, או לא קורה, אצלי בבית הפוליטי. כאן, בעמותה.
אני מקווה שמותר לי להתבייש כאן. ואם אסור אז לא נורא. אני אתבייש בכל זאת.
לעמותה שלנו, רופאים לזכויות אדם, זכות מיוחדת וחלוצית בהנחלת המושג "זכויות אדם" לשיח הציבורי בישראל. אסור ששם זה יישאר כמו שלט על דלת של בית נטוש.
אנחנו עדיין גרים כאן.
אנחנו עדיין גרים כאן, ואת האמת הפשוטה שלנו, את השליחות שלנו, אסור לנו לשכוח. האמת הפשוטה שלנו, שאומרת: לכל אדם מגיע כבוד אנושי. לכל אדם מגיעות זכויות אדם הכוללות זכות פוליטית. לא חשוב מהו הזמן ומה היא רוח הזמן, ובכלל לא משנה מה הם התירוצים והנימוקים שבהם משתמשים השליטים כדי לקדם סדר יום של שלילת זכויות ושלילת כבוד.
כמה מהשנים הטובות ביותר של חיי נתתי לעמותה הזו, ונתתי בחפץ לב. אני אמשיך לתת. תמיד האמנתי, ותמיד אאמין, ואת האמונה הזו אני מבקשת להנחיל לכל אחת ואחד, שבלי מרד אמיתי, בלי לעשות את הצעד שמפחיד כי הוא אסור, כי הוא נחשב לקיצוני, האדם לא ממלא את חובתו כלפי מצפונו. כלפי אחיו ואחיותיו בני האדם.
אני מבקשת ודורשת מכולנו לזכור הערב שאם לא נשמור על הגחלת של זכויות האדם גם מעט האור שעדיין דולק כאן עלול לכבות. בואו נחליט שאנחנו לא מסכימים שהאור יכבה במשמרת שלנו.
אני מציעה שהאסיפה הכללית תדון היום בעמדתנו העקרונית כלפי הב.ד.ס. אני מציעה שכל מועמדת ומועמד יציג לפני הנוכחים כאן את עמדתה/עמדתו כלפי הפעילות המתאימה והנכונה לרל"א אל מול המתרחש עכשו בגבול עזה בפרט והכיבוש בכלל. דיון זה עשוי לעזור להוציא את העמותה מהשתיקה הרועמת בה אנו נמצאים עכשו. אנו צריכים הנהלה החושבת באומץ ברוח העקרון הנמצא ביסוד שלנו למין ההתחלה: חשיבה בלי אקטיביות אינה מועילה, אך אקטיביות בלי חשיבה ביקורתית ואמיצה אינה מתאימה לארגון זכויות אדם. משימה זו של חשיבה ואקטיביות צמודות זו לזו הינה לא קלה, אפשר לומר תובענית. זו המשימה שצריכה לעמוד לנגד עיני חברות וחברי ההנהלה העומדת להיבחר.
תודה רבה,
שלכם, רוחמה