לזכרו של ד"ר איאד אל סאראג' – "הגדה השמאלית"

מאת: רוחמה מרטון | ב-25 בדצמבר, 2013 | קישור לכתבה: כאן

עזה, ינואר 1988, קר מאד. הרחובות שוממים. רחובות – אם נדייק – מעברים של בוץ, מי גשמים שאין להם ניקוז מעורבים במי ביוב שגם להם אין ניקוז יעיל. נערים ונערות כחולי שפתיים מקור מאפשרים לוואן הלבן שלנו לעבור למרות השביתה הכללית שהוכרזה בעזה. שביתה מוחלטת: כל החנויות סגורות, אין מכוניות נוסעות. הוואן מגיע לבית החולים שיפא. גם בבית החולים קר מאד. המקום הומה אדם. כל המיטות מאוכלסות בצעירים וצעירות שנפגעו ממכות או יריות של חיילי הצבא.

פגשנו שם את ד"ר איאד אל סאראג'. איש גבוה, שער מתולתל וחיוך מקסים. באנגלית שוטפת ליווה אותנו, מסביר, מתאר בקול רך את המראות הקשים של הצעירים הפצועים, של ההזנחה והלכלוך של ביה"ח הממשלתי שיפא. אחרי יום ארוך בביה"ח איאד מזמין אותי ואת החברים הישראלים במשלחת לביתו הפרטי בשכונת רימאל. השיחה מתנהלת באנגלית. בהתחלה קשה לנו. מראות הפצועים והעליבות של בית החולים גורמים לרוב הישראלים להיות מתגוננים–תקפניים אך מנומסים. "אנחנו לא וועדת חקירה" אמר אחד הרופאים הישראלים. איאד הבין את המצב המסובך והצליח להפשיר את התוקפנות המתגוננת הישראלית. לאחר כשעה וחצי בביתו – הייתה רוח טובה והרגשה של שיתוף לכולם. היה זה איאד שהוביל את המהלך והשנוי בקבוצה שלנו. לפתע היה לנו חבר פלסטיני. חבר רופא.

חודשיים מאוחר יותר – בתל אביב, נווה-צדק, כנס היסוד של עמותת רופאים ישראלים ופלסטינים לזכויות אדם. אולם התיאטרון מלא ברופאים ישראלים, רופאים מרצועת עזה, ירושלים המזרחית, הגדה המערבית ורמת הגולן. איאד על הבמה הקטנה מתרגם מערבית לאנגלית ולהפך. מישהו מרמת הגולן מציג את עצמו בערבית: אני רופא מדרום סוריה הכבושה. איאד אומר באנגלית: זה חבר מרמת הגולן. מהשורה האחרונה באולם צועק גבר: "זו רמאות! אני מבין ערבית. הוא אמר שהוא מדרום סוריה! עובדים עליכם כאן. צריך לפזר את הפגישה הזאת!" קם רעש באולם. הפגישה עמדה להתפוצץ. איאד לקח את המיקרופון ואמר בקול רם: נא לשבת. מבקש שקט. טעיתי. לא הבנתי טוב את הדברים שאמר החבר , אתרגם שוב והפעם במדויק. הפיצוץ נמנע.

איאד הוסיף ואמר לאחר שנרגעו הרוחות: אני רופא פלסטיני מעזה ואני גאה להיות חלק מהקמת הארגון הרפואי הזה לזכויות אדם. קורא לכולכם להצטרף. והארגון קם באותו יום. תודה לך איאד. נפגשנו הרבה מאד פעמים. בתל אביב, בכינוסים בחו"ל ובעיקר בעזה.

זרועות הביטחון הישראלים ראו באיאד סכנה. פלסטינים רבים שרצו ביחסים של שלום ועבודה משותפת עם ישראלים מצאו עצמם בכלא. יום אחד קיבלתי טלפון מקמ"ט בריאות עזה. מבקש פגישה בהקדם. בפגישה אמר לי: מה את יודעת על דר. איאד אל סאראג'? עניתי לו: מה אתה יודע? והוא אמר: "אל תחשבי שאת הישראלית היחידה שיש לה קשר עם איאד. יש לו הרבה בחורות ישראליות. אני רוצה להזהיר אותך, לטובתך". סיימתי את הפגישה מיד. למחרת נעצר איאד על ידי הצבא וגורש מעזה.

שנתיים וחצי היה בלונדון. אסף כספים וחזר לרצועה עם אפשרות להגשים את חלומו להקים מרכז לבריאות הנפש בעזה. זה לא פשוט בקהילה בה אין מקום של כבוד לבריאות הנפש, אין תשתית ואין אנשי מקצוע. צריך היה להקים יש מאין בכל מובן.

התנדבתי עם חברות למקצוע להגיע למרכז העזתי לבריאות הנפש כדי לתת הדרכה לצוות המטפלים. פעם בשבוע נסעתי לשם, פעם בשבוע נסעה נעמה חבקין הפסיכולוגית ואחרות. יצרנו קשר עם המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה בתל אביב ויצרנו מסגרת להדרכה, בראשות דר. תמר צלניקר, שנמשכה עד שהצבא לא איפשר יותר למודרכים מעזה להגיע ללימודים בתל אביב.

איאד ואני נפגשנו גם בכנסים רבים. שם הייתה אפשרות לדבר על הרבה דברים אישיים ופוליטיים. גילינו ששנינו התחלנו את הרפואה כרופאי ילדים ואחר כך בחרנו להתמחות בפסיכיאטריה, לשמחת כל אחד מאיתנו. בלונדון איאד הכיר לי את בנו סייף, נער מקסים שאנגלית היא שפת אימו ואביו מלמד אותו ערבית. כן, וגם חשיבה פוליטית.

איאד לא השתייך לשום מפלגה פוליטית בעזה. והיו רבות. מהיותו אדם עצמאי ברוחו ומנהיג באופיו היה לוחם לזכויות אדם, לזכויות האדם הפלסטיני בעיקר, ולא הסכים עם הדעה הכללית בעזה – שקודם נילחם בכיבוש ורק אחר כך נאבק על ניקיון המידות בבית. צחק כשאמרתי לו שהוא מדבר כפמיניסט. "אני? אני גדלתי עם אמא וכמה אחיות. אסור היה לי להיכנס למטבח לקחת כוס מים לעצמי. אמא אמרה תמיד שאותי צריך לשרת". נכון, הסכמתי איתו. ואתה באמת דורש ומקבל שירות. אבל בכל זאת יש דמיון: הפמיניסטיות הרדיקליות אף פעם לא הסכימו עם הדעה השלטת שקודם נשיג שוויון סוציאלי ואז נוכל להיאבק על זכויות הנשים. זה בדיוק מה שאתה אומר על המאבק שלך לטוהר המידות ברשות הפלסטינית. איאד הסכים ואמר בחיוכו הרחב: את עוד תעשי ממני פמיניסט גדול.

הרשות הפלסטינית לא אהבה את דעותיו ואת עצמאותו הפוליטית. איאד נאסר 3 פעמים בזמנו של היו"ר יאסר ערפאת בשנים 1995-6. היה ימים ארוכים במאסר בבידוד, בתנאי מאסר קשים, והוא סבל מאד מהתנאים האלה. אחרי הכל בא מבית אמיד ולא היה רגיל למחסור. יותר מכל סבל מההשפלה בכלאו. איאד היה אדם גאה שלא הורגל ביחס כזה. המאסר מידי בני עמו דיכא אותו. לקח לו הרבה זמן והרבה שיחות כדי לחזור לעצמו.

בינתיים המרכז לבריאות הנפש בעזה התקדם והתפתח והיה באמת למרכז. איאד דאג במיוחד לילדים ולנוער. הבין את מצבם הנפשי הקשה כאשר המוסד המשפחתי המסורתי נהרס לנגד עיניהם, האב מאבד את מקומו במשפחה בין אם על ידי מכות והשפלות מידי החיילים הישראלים לנגד עיניהם ובין אם מהמחסור והאבטלה שנכפתה על האבות.

איאד נאבק למען הנשים בעזה ויצר מסגרות טיפוליות במיוחד עבורן. משימה לא קלה ופשוטה בחברה מסורתית שהייתה בתהליך מואץ של חזרה לדת.

לאורך כל הדרך המשותפת שלנו איאד היה חלק בלתי נפרד מהמאבק נגד עינויים. הוא הופיע בכנס נגד עינויים של העמותה בתל אביב ב 1993 ומאמר שלו פורסם בספר על המאבק נגד עינויים שהוציאה ר.ל.א ב 1995. קולו נשמע בכנסים נגד עינויים ברחבי העולם. הרבה פעמים הופענו כצוות – הישראלית והפלסטיני הנאבקים יחד נגד עינויים, מעצר מינהלי ותנאי הכליאה. איאד לא היסס לבקר גם את הרשות הפלסטינית על מאסרים ועינויים. במרכז לבריאות הנפש בעזה יצר צוות מיוחד שטיפל באסירים ומעונים לאחר שחרורם מהכלא.

איאד פרסם מאמרים על ההבנות הפסיכולוגיות שלו כתוצאה מעבודתו עם ילדים ונוער בקהילה הפלסטינית בעזה. מאמריו זכו להרבה תשומת לב בעולם. איאד העיד לפני וועדת האו"ם לזכויות אדם לאחר מבצע 'עופרת יצוקה' בשנת 2009 . עדותו היוותה חלק חשוב מדו"ח גולדסטון. ההערכה אל ד"ר איאד אל סאראג' התבטאה גם בפרסים שקיבל על עבודתו המסורה וההרואית לזכויות אדם.

ב 2008 הופצץ המרכז לבריאות הנפש בעזה על ידי הצבא הישראלי. ההרס היה גדול ואיאד התקשה לעמוד בחורבן. פגשתי אותו זמן מה לאחר ההפצצה. איאד נראה רע. הבנתי אז שהוא חולה. אז התגלתה מחלת הדם ממנה סבל.

שנים מספר עברו על איאד במאבק בסרטן הדם הממאיר ממנו נפטר הבוקר בבי"ח בישראל.

איאד שנולד בבאר שבע וגלה כילד פליט לעזה ראה עצמו כעזתי הגאה בעירו ובעמו. לא היה דתי ולא השתייך לשום קבוצה או מפלגה פלסטינית אך רצה לשרת את כולם בנדיבות וברוח טובה שאיפיינו אותו כל כך. אפשר לומר שאיאד נולד בישראל ומת בישראל אבל חי בעזה.

תחסר לי מאד איאד, חבר יקר, אדם שהיה כף לדבר איתו, לחלוק איתו מחשבות.

תחסר למשפחתך, לחבריך הרבים, לקהילתך בעזה, לחבריך בעמותת רופאים לזכויות אדם ולקהילת זכויות האדם בעולם כולו. העולם שלנו נראה אחרת ורע יותר בלעדיו. אדם טוב ומיטיב הלך מאיתנו.

• ד"ר רוחמה מרטון היא מייסדת ונשיאת רופאים לזכויות אדם.