20.5.2018
האם מאמרים יכולים להשפיע? אולי. פעם הייתי בטוחה שהפצת מידע, חשיבה ביקורתית-פוליטית יחד עם הצעות לפעולה אקטיבית יעשו את העבודה. היום אני פחות בטוחה. אבל, בכל זאת אכתוב.
לפני שלושים שנה, כשהקמתי את עמותת רופאים לזכויות אדם, חשבתי שמשהו עוד יכול להשתנות. שיכול להיות טוב יותר כאן. חשבתי וחשבנו שיכול להיות פתרון נכון וצודק לסכסוך הדמים המתמשך. חשבתי וחשבנו במשך די הרבה שנים שאם נפרסם בציבור הישראלי את מה שקורה במציאות הכיבוש ברצועת עזה, בגדה המערבית, בירושלים המזרחית וכן, גם ברמת הגולן הכבושה – נוכל לפקוח עיניים עצומות, לפתוח אוזניים אטומות, להביא לחשיבה אחרת בתכלית על העבר, ההווה ובעיקר על העתיד.
זה לא קרה. נהפוך הוא. הנוף הפוליטי כאן משתנה כל הזמן מרע לרע מאד ויגרום, ככל הנראה, למצב גרוע עוד יותר: עוד מלחמה הנבחרת על ידי מדינת ישראל וממומנת על ידי ידידתה הגדולה, ארה"ב.
הפלסטינים נמצאים בסבל חסר תקדים. רעבים, צמאים, מותשים, מושפלים ובעיקר חסרי זכויות פוליטיות ורוב זכויות האדם גם. נבגדים על ידי כל הצדדים, ממנהיגיהם ועד בירות ערב והאיחוד האירופי. על ארה"ב אין מה לדבר. הרצח ההמוני ליד גדר רצועת עזה, אם מדובר בציבור היהודי, זוכה בעיקר לתמיכה. עשרות שנים של דיקטטורה צבאית והתכחשות לקיום הפלסטיני הלגיטימי ברחבי פלסטין וארץ ישראל כולה עושות שמות בתודעה הפוליטית של החברה בישראל. פועל כאן משטר של צידוק המבוסס על הפרדה גזעית למען/בשם אנושות נעלה יותר. כלומר – אנחנו הנעלים לעומת הערבים בכלל והפלסטינים בפרט. האפרטהייד הזוחל לא כל כך לאט מתוך הגבול הירוק אל השטחים הכבושים, מעלה לקרבן את התודעה והחשיבה הביקורתית וזה מוצא את ביטויו בעיוורון מרצון, באי רצון לקרוא את המציאות ולתת לה את הכותרת הנכונה. בשפה המקצועית – הדחקה והכחשה. משטר ההצדקה עובד היטב. על כן המתנגדים לרצח הינם מעטים, מעטים עד מאד. הזמן לפעולה הולך ונגמר. אחרי חמישים שנות התנגדות לכיבוש, שלושים מתוכן ברופאים לזכויות אדם, אני רואה היטב את הזמן אוזל.
מה עד אפשר לעשות? לדעתי, הפעולה היעילה האפשרית היא להצטרף לבקשת הפלסטינים לבי.די.אס. בקשה זו מהווה איום של ממש על ממשלת ישראל. הכסף הרב שהממשלה משקיעה במאבק בBDS, (רק לאחרונה: מיכה אבני קיבל 139 מיליון שח ללא מכרז להילחם ב BDS, דה מרקר, 9.5.18) האנרגיה והקולות הרמים שמושמעים מתוך הממסד הישראלי נגד הBDS מלמדים עד כמה הממשלה רואה בתנועה הזו כוח שעשוי להשפיע. אני מאמינה שהוא יכול להשפיע. אולי זה הדבר האחרון שעוד יכול.
לצערי הרב, אפילו חברות וחברי העמותה שיסדתי, רופאים לזכויות אדם, נסחפים בהפחדה הממשלתית מפני הBDS. במסמך שיצא זה עתה הם חוזרים על הטענה השקרית כאילו התנועה שוללת את ההגדרה העצמית של העם הישראלי. האמת היא שהפלסטינים דורשים שיוויון בשטחי 48; סיום הכיבוש הצבאי בשטחי 67; וזכויות הפליטים לשוב לביתם. ה BDS דוגלת בהתנגדות בלתי אלימה לכיבוש ועל כן זו גם שאלה מוסרית חשובה. התנועה אינה קוראת לסיום מדינת ישראל, אלא לסיום משטר האפרטהייד מחוץ לקווי 67 ובתוך הקווים האלה. האם שוויון הוא איום קיומי על מדינת ישראל?
בקריאה הפלסטינית המתבטאת בBDS אין עיסוק בזכות ההגדרה העצמית של ציונים או של יהודים. הדרישה היא למימוש שלוש הזכויות של הפלסטינים בכל קונסטלציה פוליטית שעשויה להתקיים בעתיד. זו האמת, ויש להילחם עליה.
עשרות שנים אני נלחמת נגד עוולות המשטר במדינה הזו. את מי שחשבתי לשותפות ושותפים ראיתי מתקפלים ונמוגים.
בשלב הזה אני מרגישה בעיקר כאב עמוק. כאב הנגרם מבגידה. בגידה שפנים רבות לה: המדינה שלי, שלא הפסיקה ולא מפסיקה לשקר. בית המשפט העליון, מגן על הכיבוש וזכויות הכובשים. השמאל הציוני המבולבל והאבוד. אפילו חלק מחברי לדרך במאבק ארוך השנים נגד הכיבוש.
כאב הבגידה של הקרובים ביותר הוא גם המכאיב ביותר. אבל גם הכאב הזה לא יגרום לי להפסיק להיאבק, להפסיק לראות את האמת: הBDS הוא לא תנועה אנטישמית ולא תנועה אנטי ישראלית, אלא כלי לגיטימי וחיוני במאבק נגד מדיניות של נישול ואפרטהייד, וכל מתנגדי הכיבוש שפיהם וליבם שווים צריכים לתמוך בתנועה הזו. בסיטואציה של פער כוחות ענק ואי שיוויון – לא לנקוט עמדה זה להצטרף לתליינים. (דזמונט טוטו). זו עמדה של פריווילגיה. אנחנו, היהודים הישראלים, היננו בעלי הפריווילגיה. תפקידנו, אלה המתנגדים לכיבוש והרוצים בשלום צודק, הוא לצמצם את הפריוולגיה, לחתור לשיוויון.
דר. רוחמה מרטון