בשנת 1974, הייתי רופאה צעירה בסוף ההתמחות בפסיכיאטריה. שמונה תורנויות בחודש, שכר חדשי של 600 שקל ישן, שכר המטפלת היה 400 שקל לחודש.
הייתי "אם עובדת" לשני ילדים קטנים. המושג אם-חד-הורית טרם היה בשימוש.
בישיבת רופאים שדנה באפשרות של שביתת רופאים אמרתי:
"אי אפשר לחיות כך. הכסף העומד לרשותי למחיה, בשיא הצמצום האפשרי, נגמר אחרי עשרת הימים הראשונים של החודש. כשאני חוזרת הביתה אל ילדי לא מחכה לי ארוחה חמה או שעת מנוחה כמו לחברי הרופאים הגברים. אז מתחיל יום העבודה השני שלי: כביסה, עשיית סדר בבית, בישול, נקיון, הסעות ילדים לחוגים, קניות, ועוד ועוד. כשאני חושבת על אישה בגילי החיה בקיבוץ – אני רואה אי צדק חברתי תהומי: שם יש סידור עבודה עם משכורת וזכויות סוציאליות למטפלת, לאקונומית, לעובדת המכבסה, לעובדי המטבח, לתורני חדר האוכל, לכלכלן המשק ומה לא. אני עושה את כל העבודות/המקצועות האלה ללא שום תמורה או הנחה במס. גם השעה שאני אמורה לקבל כאם עובדת לקיצור יום עבודתי נשארת על הנייר בלבד.
בזמן התורנות שלי מתחלפות 4 משמרות של אחיות, עובדי רנטגן ועובדי ניקיון. עבור עבודתי הרצופה, 36 שעות, אני לא מקבלת כל תמורה. להפך, נאמר לי שעלי להודות על ההזדמנות שניתנה לי ללמוד בתורנויות. ובכן, תודה על ההזדמנות. אני באמת לומדת רפואה בתורנויות אך גם לומדת שיש כאן אי צדק חברתי משווע ושיש צורך דחוף ביותר לשנות את הדברים.
דרישותי הן:
הכרה במשכורת המטפלת כהוצאה מוכרת.
תשלום עבור השעות הנוספות.
קיצור שעות העבודה הבלתי אפשריות – כלומר ללכת הביתה אחרי התורנות, אחרי 24 שעות עבודה רצופות. לא עוד יום עבודה רצוף אחרי.
קיצור שעות העבודה הבלתי אפשריות – כלומר ללכת הביתה אחרי התורנות, אחרי 24 שעות עבודה רצופות. לא עוד יום עבודה רצוף אחרי ליל התורנות."
ומה קרה?
אחד ממנהלי המחלקות אמר: את לא מוכנה להתחלף עם העוזרת שלך, נכון? אל תדרשי יותר כסף ויותר תנאים כי זה מה שאת בחרת.
מנהל אחר אמר: כשאני עליתי לארץ עבדתי בקטיף תפוזים עד שמצאתי עבודה כרופא. מה את רוצה.
הערה: היו אז מעט מאד רופאות צעירות ומתי מעט רופאות בעמדות ניהול. אנו, הצעירות, לא היינו מאורגנות ולא קיבלנו תמיכה מהרופאות הבכירות. שפת הפוליטיקל קורקט עוד לא הומצאה אז. רוב הרופאים הבכירים אמרו בצורה יותר או פחות מפורשת: מקומכן 'הטבעי' הוא ליד הילדים ובמטבח. תפסיקו להפריע לנו בניהול העניינים.
עבר די הרבה זמן וישיבות לא מעטות עד שהתגבשה החלטה לקיים שביתת רופאים. היו כמה שביתות במהלך 3-4 שנים. כולל השביתה הגדולה בכינרת ושביתת רעב של רופאים.
התוצאה:
המבוגרים הבלתי אחראיים בהר"י (הסתדרות רופאים ישראלית) דאגו לכך שהבכירים יקבלו תוספת של כ 100% לשכרם, ללא תוספת עבודה, תחת הכותרת "כוננות על". המתמחים קיבלו תוספת של משהו כמו 1% או 2% ושעות עבודתם לא שונו בפועל. שכר מטפלת לא הוכר מעולם בישראל.
כדאי ללמוד את לקחי העבר. הרי זה כמעט קרה שוב לפני ימים מספר, הר"י שוב ניסתה להתעלם/להקריב את המתמחים. רק שהיום המתמחים אינם תמימים כמו שאנחנו היינו בעבר והם מנסים להיאבק על זכויותיהם נגד משרדי האוצר והבריאות וגם נגד ראשי הר"י.
ר.ל.א. (רופאים לזכויות אדם) מתחייבת לעזור למתמחים במאבקם ולהשגיח שהמאבק על רפואה ציבורית הגונה ושוויונית שמנהלת הר"י ומנהל הציבור הגדול היושב באהלים בכל רחבי ישראל יהיה מאבק על רפואה ציבורית הוגנת, על הגדלת התקנים לרופאים ולאחיות, על הוספת מיטות אשפוז, על הגדלה משמעותית של משכורות הרופאים/ות המתמחים/ות, על מעונות יום לילדי הרופאות והרופאים מגיל צעיר .מאוד, מיד לאחר חופשת הלידה.
בברכה,
ד"ר רוחמה מרטון
מייסדת ונשיאת עמותת רופאים לזכויות אדם.