20.4.2015
אלבר קאמי אמר: התקוממות/מרד/חתרנות היא הדרך היחידה למי שלא רוצה להיות קרבן או תליין.
בתוך שבועיים תהיה כאן ממשלה חדשה. לא משטר חדש. דווקא המשטר הינו ממש ישן ומה שקורה עכשיו הוא בבחינת more of the same.
בתוך מצב זה, מה אנחנו, רל"א, חושבים על עצמינו ועל המשטר בו אנו חיים? מה הוא מקומינו? מה צריכה להיות הפעילות שלנו? מרדנות? קרבן? תליין?
בעבר דיברתי על תחושת הדחיפות, הemergency , זו שהייתה הרוח שלנו בשנים הראשונות לעמותה ומה שקרה לרוח זו מאז. מה שקרה לנו זו התמסדות, בלתי נמנעת, כנראה, אשר למרות יתרונותיה היא מכרסמת רוח זו. להוציא את שביתות הרעב של האסירים הפוליטיים הפלסטינים, והמלחמה האחרונה בעזה היו אלה זמנים בהם פעלנו בהרגשת דחיפות ככל שהיה נדרש, ותודה לכל העושות במלאכה, רוב הזמן אנו עובדות ועובדים בסדר, אך לא למעלה מזה.
אנו חייבים להחזיר את הרגשת הדחיפות, המרדנות, החתרנות. לעשות כל מאמץ לשם כך. שאם לא כך – נמצא עצמנו מדעת או שלא מדעת מצטרפים לקרבנות או לתליינים.
בהקשר זה חשיבה ביקורתית היא העניין הדחוף ביותר, לדעתי. עלינו להתייחס, תוך כדי דיון לנושאים העקרוניים, החשובים באמת, הנושאים אשר קובעים את מהות המשטר בו אנו חיים. הדיון והחשיבה, החלפת הדעות אמורים להוביל בסופו של התהליך לדעה המחייבת את העמותה, ההנהלה והצוות בנושאים שהתעלמנו מהם לאורך הדרך:
- משטר האפרטהייד בישראל ובשטחים הכבושים.
- החרם על תוצרת ההתנחלויות
- החרם על תוצרת ישראל
- החרם על האקדמיה, על התרבות הישראלית
- זכות השיבה לפליטים הפלסטיניים מ 48' ו 67'
- ירושלים המזרחית
- חוק נכסי נפקדים בכלל ובירושלים בפרט
- התנחלויות בגדה המערבית
- ויש עוד.
לא ייתכן שנעשה כה הרבה פעילות מעולה לרווחת הפלסטינים ועניי ישראל, מבקשי מקלט ומהגרי עבודה ושלא תהיה לנו דעה מושכלת בשאלות העקרוניות האלה.
ובעניין אחר ושונה:
עיינתי ביסודיות ברשימת השמות, 1500 בערך, של בעלות ובעלי זכות הבחירה בעמותה. מעבר לאי-סדר מעצבן שאין סדר אלפא-ביתי לשמות, אנשים שנפטרו מופיעים ברשימה וכאלה שמתנדבים ורואים עצמם כחברים לא מופיעים ברשימה – הבעיה העיקרית היא שחלק הארי של שמות אלה הינם אלמוניות ואלמונים שאינם מחויבים לכלום. הם לא משתתפים בשום פעילות, לא מעלים שאלות ולא מבקשים תשובות.
מה עושה את אותם רבים לחברות וחברי העמותה? לי אין תשובה על כך.
מספר גדול זה של חברי העמותה הינו משהו חלול, נטול מחויבות כלשהי.
אני מציעה לחזור ולדון שוב בדמי-חבר שנתיים שהינם חובה. רק אלה שיקבלו על עצמם מחויבות קטנה זו יוכלו להיחשב כחברי עמותה ולקבל זכות הצבעה.
אני חושבת שאקט מעין סמלי זה יעזור לנכש החוצה שמות רבים מהרשימה הגדולה אך הריקה ממשמעות.
בתקווה שהמקום שיתפנה יתמלא במשך הזמן בחברות וחברים שיש להם מחויבות לעמותה ולדרכה.
אני מודה לכל אלה שבאו היום לכאן כדי להשתתף בהקשבה ולהצביע בבחירות ולאלה אשר יבחרו את ההנהלה הבאה מהבית.
בברכה,
רוחמה