20.4.2016
"ההתרגלות לייאוש גרועה מהייאוש עצמו." אומר הרופא בספר "הדבר" של אלברט קאמי. הרופא הבודד הזה ידע מה הוא אומר. בניגוד למיואשים בעירו מוכת הדבר הוא צרף פעולה לחשיבה, גייס למפעלו את המעטים שהיה יכול לגייס וניצח את מגפת הדבר.
אנחנו במצב של ייאוש. גם הפלסטינים בשטחים הכבושים מיואשים. אין זה אותו ייאוש אבל לא אדבר כאן על ההבדלים. אני רוצה לדבר כאן על הייאוש שלנו, של אותו קומץ נשים וגברים הנאבקים על זכויות אדם בישראל ובשטחים הכבושים.
בשגרת המאבק קל לאבד את התמונה הגדולה. קל לשכוח מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. מה היינו רוצים שיעבוד ומה ת'כלס עובד.
מיואשי שמאל למיניהם שבויים באשליה שכדי לחולל כאן שינוי מהותי חייבים "לשכנע" כמה שיותר אנשים שצדק ושוויון וכבוד האדם חשובים יותר מקדושת העם והאדמה. אשליה זו נשענת על ההנחה ש "כמות יוצרת איכות", אבל המציאות הרבה יותר מורכבת. לעתים קרובות, הכמות מדרדרת את האיכות.
פוליטיקה אפקטיבית, לעומת זה, מזהה נקודות רגישות של המשטר וממקדת את כל מאמציה בהן. החרם מוציא את הממשלה (ושופרי העיתונות שלה) מכליה? מצוין. חשיפת הפשעים של זרועות הביטחון מביכה את "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"? מעולה. שיתופי פעולה חוצי-גדר כמו אלה של רל"א בין יהודים לפלסטינים מטריפים את הקומיסרים? נפלא ונהדר.
איך יודעים מהי נקודה רגישה של השלטון? פשוט רואים מה עובד. איך נדע שהפעולה שלנו אפקטיבית נגד המשטר – מערכת האפרטהייד והאוליגרכיה – ולא רק נגד מי שמכהן כרגע בראשו? זה די פשוט. אם גם האופוזיציה תתקוף אותה, כנראה שהיא מאיימת על דבר מה גדול יותר מאשר חלוקת ההון הפוליטי בין שני המחנות, הימין והשמאל. ובקיצור: אם עיצבנו את הרצוג ולפיד (או כל מי שיחליף אותם), אנחנו בדרך הנכונה.
מה רצינו להשיג? לבטל את משטר האפרטהייד בשטחים? להחזיר לכל פלסטיני ריבונות מלאה על חייו, על פרנסתו ועל מקום מגוריו? לבטל את המדיניות הנובעת מגזענות כלפי קבוצות מודרות בישראל? לבטל את הדרת וקיפוח הנשים? אלה מטרות קשות להשגה אבל מעשיות.
כשאת קטנה ואנוסה להיאבק בכוחות גדולים ממך, את לא מכלה את זמנך בחישובים של גודל וכמות, אלא ממקדת את מחשבתך ומאמציך באותם אפיקי פעולה שבהם הכמות לא משנה. הצגת הערך "זכויות אדם" (על ידי קבוצה של 11 חברות/ים) לחברה הישראלית, מצלמה אחת בחברון, מסמך אחד שהודלף- יכולים להיות "משני-משחק" משמעותיים לא פחות מהפגנה של מאות אלפים – זה כבר שייך להיסטוריה ולא להווה בישראל– או למספר הרשומים כחברי הארגון.
בייחוד לא נכון שהשמאל צריך "לרכך" או "למרכז" את מסריו כדי להתחנף למרכז; האסטרטגיה הנפסדת הזו מעולם לא תרמה למאבקים של השמאל.
ואז מופיעות העצות וההמלצות של אסטרטגים ומומחים אחרים: השמאל צריך לפנות לקהל הישראלי ולא לקהל בינלאומי. השמאל צריך לפנות לפריפריה ולא למרכז. למזרחים ולא לאשכנזים. לערבים ולא ליהודים או להפך. ללב ולא לשכל. ויש עוד מאותו מין. אין סוף להמלצות האלה.
אל לנו להקשיב להמלצות בנוסח של "זה כן וזה לא". המלצות כאלה חותרות תחת הבסיס העמוק ביותר של השמאל – האוניברסאליות של ערך האדם באשר הוא. זיקות פוליטיות שמבוססות על גדרות והדרה ועל הפרדה לא מקדמות את הערכים של השמאל הרדיקלי, יותר מזה – הן גם לא עובדות.
בדמוקרטיות עלק כמו ישראל, שבה ציבורים גדולים מודרים הן כלכלית והן אתנית ממוקדי הכוח, מתחוללת סקטוריזציה מואצת שהיא תולדה של משטר הפרטה אתנוקרטי המושתת על "הפרד ומשול". זו דמוקרטיה עלק שמטפחת פוליטיקה מיגזרית על חשבון ראייה של טובת הכלל. וכך מתאפשרת הקרבת שיח הזכויות – ליתר דיוק, שיח חובות המדינה כלפי האזרח – על מזבח שיח הזהויות.
כאשר הגזענות משתלבת באתוס המכונן של האומה, היא משמשת כהצדקה לאפליה ובהמשך לאפרטהייד. הגזענות היא חומר הבניה של חומות ההפרדה למיניהן. הגזענות משרטטת את קווי השיוך החברתי. תהליך בו אידיאה לאומית הופכת לערך קובע היא מוחקת ערכים של מוסר ושיקול דעת. ובכך עלול להימחק הערך של צלם אנוש ולגרום או לאפשר אירועים שלא אמורים לעלות על הדעת.
אל מול תהליכים פוליטיים-חברתיים כאלה, קשים וחמורים ככל שיהיו, אנו חייבים לא להתייאש אלא לפעול נגד השקרים השלטוניים הטוענים שאין פרטנר ואין כיבוש ולומר באופן החתרני הכי חד וברור שיש פרטנר ויש כיבוש ולהלחם על האמת שלנו.