2.4.2019, צוותא, תל אביב
אני נרגשת ואסירת תודה על הכבוד שהענקתם לי כשמצאתם אותי ראויה לפרס על שם פרופ. ישעיהו לייבוביץ. תודה לתנועת יש גבול וכן לחברות וחברי וועדת הפרס.
תודה לבני משפחת לייבוביץ היקרים.
תודה לדויד ריב , חברי לפרס, שזכיתי להיות בחברתו המעולה כאדם פוליטי וכאמן מצוין.
תודה לחברות ולחברים שמכבדים אותנו בנכחותם.
ואחרונים חביבים, לבני משפחתי ולנכדתי האהובה, נעמי.
ותודה מיוחדת ללאה צמל, שמכירה אותי למעלה מיובל שנים. אם הייתי יכולה הייתי שמחה לבקש ממנה לחזור על דבריה שנית.
בדרכי חיי פגשתי את לייבוביץ בסוף שנות ה 50' בבית הספר לרפואה. הוא היה מורה דגול ושיעוריו היו גם סוג של פרפורמנס, מעבר לפורמט המוכר של הקניית ידע ודעת. לימים, אחרי תום לימודי, נוצרה ביננינו סוג של חברות. הייתי עולה לירושלים לדירתו עמוסת הספרים ברחוב אוסישקין, וגרטה זוגתו הייתה מגישה ספלי תה בלי עוגיות אבל עם חיוך נעים. היינו מדברים בעיקר על הנעשה בחברה הישראלית-יהודית.
את תנועת ’יש גבול‘ הכרתי עם היווסדה (1982) על ידי חיילים ופעילים שהתנגדו למלחמת לבנון הראשונה ולגיוס לצהל. תנועה זו קיבלה השראה וגיבוי מפרופ. לייבוביץ‘, שקרא לחיילים לסרב להשתתף במלחמת לבנון בפרט ובכיבוש בכלל. הייתה לי הסכמה מלאה איתם מה גם שהייתי אז חברה פעילה ביותר בקבוצה קטנה ומעניינת בשם "שטח משוחרר" (1981-2) שעיקר עיניינה היה למנוע את המלחמה בלבנון, שניחשנו שתגיע. כך שהיה לנו הרבה מאד מהמשותף. אי ההסכמה שלי עם אנשי יש גבול הייתה בגלל העובדה שהיה זה ארגון של חיילים גברים בלבד. אחרי לא מעט דיונים הורחבו השורות של יש גבול וכללו גם תומכות בתנועה. השלום וההסכמה היו ביני לבין יש גבול מאז ועד היום.
בתחילת 1988, תחילת האינתיפדה הראשונה, יזמתי והקמתי את עמותת רופאים לזכויות אדם. חשוב להדגיש: עם הקמת רל"א הצלחתי, ואני גאה על כך, להכניס את המושג זכויות אדם לשיח הישראלי הן ברמה הציבורית והן בקרב מקבלי ההחלטות בשלטון. עד אז היה המושג זכויות אזרח קיים בישראל, הודות לשולמית אלוני ז"ל, אך לא המושג זכויות אדם על כל המשתמע ומתאפשר ממנו.
זה לא מיקרה, להבנתי. המושג זכויות אדם כיום נקשר בשיח מוסרני אוניברסלי, שזו רק גרסה אפשרית אחת שלו. לפני שלושים שנה, זכויות אדם ביטא סדר יום שחרג הרבה מעבר למאבק נגד הריסות בתים, חיסולים ללא משפט, אסונות הומניטריים יזומים וזכויות אסירים. היא נגעה ישירות בשורש המציאות הפוליטית שלנו כאן. כיוון שהחשובה בזכויות האדם היא הזכות הפוליטית, כדבריה של חנה ארנדט, וזו בדיוק הזכות שישראל מנעה ומונעת מהפלסטינים. הזכות לחיים פוליטיים היא הזכות החשובה ביותר. היא מותר האדם. בלי זכות פוליטית, כל שאר זכויות האדם החשובות לכשעצמן, הן זכויות המתאימות ל'תנו לחיות לחיות' ולא יותר. להילחם על הזכות למרפאה בשטחים הכבושים זה כמו להילחם על אבוס לסוס. המשטר הטוטליטרי מצמצם את האזרח ל"בעל זכויות" – הזכות לאכול, הזכות לגור, הזכות לחינוך ולבריאות – זה צמצום האדם/האזרח למצבה של חיה. מי שלא מוכן להיאבק על זכויות פוליטיות לכולם, נלחם רק על יופיו שלו. בלי זכויות פוליטיות, כמו שאפשר לראות היטב בישראל, הדרך סלולה להכשרה, או לכל הפחות לקבלה שבשתיקה, של כל מעשה זוועה: רצח, חיסולים, גירושים המוניים, הריסות בתים ויישובים, ענישה קולקטיבית, הרעבה, הצמאה, מניעת טיפול רפואי, הגבלת חופש התנועה וירי במפגינים אזרחים לא חמושים.
ב-1988, חברי להקמת העמותה הביעו התנגדות עזה לכך שאפתח ואנהל את כנס יסוד העמותה בטענה שאני קיצונית ידועה וששמי ונוכחותי רק יזיקו לעמותה. ”קיצונית?“ שאלתי. התשובה הייתה כן. כי את חברה ב'יש גבול' שנחשבים לקיצונים ובוגדים במדינה. העמותה כמעט ולא הוקמה מסיבה זו. אני מזכירה בכוונה את העבר הלא מפואר הזה בניגוד למה שמתבקש בטקס נכבד כזה כיוון שקו השבר הזה רלוונטי וקיים גם בהווה. אז, בימי האינתיפאדה הראשונה, המתנגדים נאלצו בסוף לרדת מדרישתם ולקבל את הפרופוזיציה שמי שהקימה את העמותה גם ראויה לנהל אותה. למעשה, הם לא שינו את דעתם עד עצם היום הזה. ויש לזה ביטויים שונים. הבולט ביניהם הוא אי הרצון ואי ההסכמה לדרישתי לנהל דיונים בעלי אופי של חשיבה פוליטית ביקורתית על נושאי ליבה של החברה הישראלית-יהודית. ואזכיר רק נושא אחד מתוך כמה: שילטון האפרטהייד הישראלי. בחרתי להשתמש במונח הטעון ”אפרטהייד“ לא רק בגלל העבודה שהוא עושה בלהאיר נכוחה הרבה מהמצב הפוליטי בין הירדן לים אלא בעיקר כי לדבר עם קהל ישראלי-יהודי על האפרטהייד כאן ועכשיו זה לכבד את לייבוביץ‘ ההוגה הפוליטי ”הקיצוני“ שאת מורשתו אנחנו מציינים היום, הוא שאמר זאת כבר לפני 50 שנים בדיוק. ב-1969 בהרצאה לסטודנטים בירושלים אמר על מדינת ישראל: "זו תהיה מדינה שאינה ראויה להתקיים. לאומנית, דורסנית, מעצרים ללא משפט, עינויי אסירים, פיצוץ בתי חשודים, גירוש אישים לא רצויים. רודזיה החדשה". וחזר ואמר ב-1980, בת"א, "ישראל ודרום אפריקה הן היחידות בעולם המקיימות משטר של אפרטהייד". אולי אז השמיע מילים אלה כדיאגנוזה קודרת של מציאות בהתהוות. היום מילים אלה מקבלות משמעות קונקרטית כנבואה שהתגשמה.
עמותת ר.ל.א הציבה אלטרנטיבה חתרנית ויסודית לתפיסת הריבונות הציונית: שיתוף עם הפלסטינים במקום הפרדה. שיוויון בזכויות ורספקט הדדי במקום משטר דיכוי, סולידריות מלאה במקום כיבוש. ברשותכם אני רוצה להגדיר את המונח רספקט לפי הבנתי: רספקט הוא המוכנות willingness לחלוק בכוח. לא פחות מזה.
יש לזה מחיר, כמובן. מבית ומחוץ. יו"ר הר"י,(הסתדרות רפואית ישראלית) לשעבר, דר. בלשר הגדיל לעשות והתריע לגביי : "זו אישה מסוכנת. היא עומדת בראש אירגון והיא מובילה אותו בדרכה שהיא אנטי ציונית, אנטי ישראלית ואנטישמית". איזה זינוק מפואר עושה הגוועאלד הזה, מאנטי ציוני ועד אנטישמי.
כך חברו להם המתנגדים מבית למתנגדים מבחוץ. לא מקרה הוא שכל אלה שניסו להצר את צעדי הם גברים. האיום שאני ייצגתי (אישה מסוכנת), נבע מתוך הפרספקטיבה-הדרישה הפמיניסטית לשיוויון ולחלוקה אמיתית ושווה של הכוח, שאכן מהווה איום על ההגמוניה הגברית הפוליטית ועל המשך שליטתם של גברים והנאתם ממנעמי השלטון. לייבוביץ תמך בפרספקטיבה הפמיניסטית בלהט האפייני לו ואכן הגדיר את עצמו כפמיניסט. לדעתו" לא תתכן בכלל חברה אנושית מתוקנת שבה האישה איננה חלק אינטגרלי הן בתרבות האינטלקטואלית והן בחיים הפוליטיים והחברתיים".
באחת השיחות שהיו לי עם לייבוביץ בביתו ברחוב אוסישקין בי-ם, הוא ציטט את וולטר: "ההיסטוריה היא תיאור המלחמות, אסונות הטבע והמגפות שהתרגשו על האדם” וליבוביץ הוסיף – "מה שוולטר לא אמר: ומאבקו של האדם בהם". ואני, הקטנה, אמרתי לו שהמאבק החשוב ביותר הוא להלחם ברע שבני אדם עושים לבני אדם אחרים. בדיון שהיה בינינו גם הוספתי שזו גם תכלית משימתו של כל רופא. רפואה זו לא רק מלחמה בחיידקים ווירוסים, לתקן ידיים ורגליים שבורות על מנת שישובו להישבר שוב ושוב, אלא להיאבק במערכת ובקובעי המדיניות שהובילו את הריסוק האנושי הזה. ושזו היא המשימה החשובה ביותר של רל"א. הגענו להסכמה, תאמינו או לא. כפי שאמר לייבוביץ עצמו –”על ערכים אי אפשר להתווכח, אפשר רק להילחם. ערך הוא דבר המחייב את האדם".
ואכן המלחמה בתוך רל"א נמשכת כמו גם בחלקים גדולים של השמאל הישראלי. במשך שנים מסרבת ההנהלה להצעתי לדון באפרטהייד בישראל. הנימוק העיקרי (מעבר לתירוצי סרק) הינו שהנושא הזה עלול לגרום למשבר ולהסתלקות חברות/ים מהעמותה. אכן, נימוק מפואר. לדעתי – מי שלא יכול או רוצה להתעמת עם המציאות הישראלית ולחשוב באופן ביקורתי – צאתו לשלום.
בשנת 2008 הרציתי בלונדון בשני מקומות על האפרטהייד הישראלי. ב אוני. SOAS וגם ב Royal Society of Medicine. הנהלת רל"א תבעה ממני שאודיע שהדברים שאמרתי נאמרו בשמי בלבד ולא בשם העמותה. חבריי התנערו ממני, האישה המסוכנת. בעיניהם חברתי לבוגדים כמו אנשי יש גבול. אך אל תשכחו, הבוגדים של היום הם הגיבורים של מחר.
אין תופעה חברתית שאיננה מתרחשת בתוך הקשר. הלאומניות, הגזענות והמיליטריזם בישראל – אלמנטים שתמיד היו בחברה הציונית-ישראלית – אך התגברותם והעליה הגדולה שלהם בממשלה ובציבור משפיעה, למרבה הצער, גם על רל"א. לצערי הנכונות להלחם על ערכים יורדת והולכת גם בחלק מהעמותות הישראליות לזכויות אדם. לייבוביץ אמר פעם שהוא מזלזל בגבורה ובגיבורים חוץ מגיבורי המצפון. ועל כן לא התעייף מלהסביר ולהמריץ את הישראלים היהודים לעשות כל מה שביכולתם כדי לערער את המשטר הישראלי מכיוון שמשטר זה הינו מרושע ומבוסס על שילטון בעם אחר. כן, אמר, חובה היא להתנגד למשטר כזה אפילו בכוח.
הפלסטינים הנשלטים על ידי ישראל היו כאן וימשיכו להיות כאן. הם יכולים וחלקם גם רוצים לחיות בשלום אם רק יוסר מגף הכיבוש מצווארם. הם אוהבים את הארץ הזו וקשורים אליה ואנו, הישראלים היהודים, חייבים למצוא את הדרך שאינה כיבוש רודני ואפרטהיידיסטי לחיות איתם.
מה היא הדרך? לייבוביץ קרא בזמנו לסרוב ומרד אזרחי כאמצעי לערעורו של 'המשטר המרושע' השולט כאן. "יש גבול" תומך במסרבים ובמסרבות להיות חלק מהכיבוש אשר מיישמים באומץ, תבונה ויעילות את קריאתו של לייבוביץ. היום אפשר לעדכן את קריאתו של לייבוביץ לסרוב ולמרד אזרחי ולהוסיף לה את הקריאה לתמיכה בתנועת הBDS המייצגת את המאבק הפלסטיני הלא אלים לסיום הכיבוש ומישטר האפרטהייד של ממשלות ישראל לדורותיהן. תנועה זו מבינה את התפקיד המרכזי שממלאת כלכלה ניאו-ליברלית בינלאומית בלאפשר ולהעמיק את הפשע הגדול שמתבצע בין הירדן לים.
אני מודה בתבוסתי בתוך הארגון שהקמתי והובלתי במשך שנים. דרכי הייתה (והינה) להשאר אאוט סיידרים מרצון ומבחירה, לא לנסות להשתלב בזרם המרכזי בשום אופן. רק מבחוץ אפשר לבחון ולבקר את עוולות ושגיאות השילטון ולהאבק נגדם. דורות רכבו לתוך המיינסטרים בעזרת ההבטחה 'לשנות מבפנים'.
ברל"א עיקר המאמצים כיום מופנים לכיוון של עזרה רפואית הומניטרית וזאת בניגוד להבנתי ולדרכי. מכיוון שאין אני יכולה לשנות מבפנים אני פונה החוצה – אל הציבור הישראלי יהודי ולציבור הפלסטיני וגם אל העולם, כמו תנועת ה-BDS. רבות ורבים לא יאהבו זאת. מה לעשות. צדק יצחק רבין כשאמר "פוליטיקה זה לא אגודה לאהבה הדדית". אבל אם אנו רוצים שיוויון וגם רספקט (הנכונות לחלוק בכוח) – לגבי הפלסטינים, כצורה הנכונה והיעילה של סיום הכיבוש, אנו צריכים לוותר על הפריווילגיות הגדולות שיש לנו על חשבונם. הישראלים היהודים נהנים מפריווילגיות בגדול בכל שטחי החיים: כלכלה, מים, אדמות, תכנון ותשתיות, חינוך, בריאות, חופש תנועה ומה לא. הפרוווילגיה של הפרצוף היפה שיש לנו בעיני עצמינו – דמוקרטיה וכו' הינה קשה ביותר לויתור. וזו אחת הדרישות של תנועת ה BDS: ויתור על הפרצוף היפה שלנו.
יש לכולנו מה ללמוד מארגון "יש גבול". הנה ארגון שמוכן להסתכן ולהשמיע קול ברור בעד הסרוב של צעירות וצעירים להיות שותפים לכיבוש. אכן, אלה הם חברים לדרך.
ואסיים בשורה של המשורר מחמוד דארוויש:
אילו נזכר עץ הזית במי שנטע אותו, היה השמן הופך לדמעות.
בברכה,
רוחמה מרטון
2.4.2019, צוותא, תל אביב