רציתי להקדיש את דבריי הפעם לשרטוט תמונת המציאות העכשווית וחשיבה על האתגרים העתידיים העומדים בפני העמותה.
25 שנה חלפו, ולפעמים נדמה שאנחנו חוזרים לאותם מאבקים ושואלים- מה השתנה? ולמה אנו חייבות ליצור דיון כל הזמן.
ייסוד העמותה לפני 25 שנים הצליח להכניס מושג חדש לחברה הישראלית – את המושג זכויות אדם. הייתה זו הצלחה ברורה ומיידית, הצלחה שאיננו רגילים בה – המושג נקלט במהירות במדיה, בחברה הישראלית ואחרי זמן אף הופיע בשיח של קובעי המדיניות. אמנם השימוש במושג זכויות אדם על ידי קובעי המדיניות היה לרוב שימוש לרעה, נסיונות קואופטציה וריקון המושג מתכנו כמו הוועדות ההומאניטריות של המנהל האזרחי ועוד. נסיונות אלה לא הצליחו לרוקן את התכנים היסודיים של מושג זכויות האדם הנשען על מושגים אוניברסליים ואמנות בינלאומיות שונות, להיפך, הדיון בזכויות אדם התרחב והיה גם לחלק מהעיסוק האקדמי וכך קיבל עוד מימד של עומק.
עלינו לזכור בעצמנו ולהזכיר לכולם את תרומתה החלוצית של ר.ל.א. בנושא זכויות האדם.
תמרור חשוב בדרך זו מזוית שונה נוצר לאחרונה: הקמת "זכויות אדם כחולבן" של הימין הלאומני מתוצרת המכון לאסטרטגיה ציונית. העובדה שהימין הכוחני החליט להקים ארגון ז.א. מראה עד כמה מאיים עליהם המאבק לזכויות אדם. מסבירן ראש הממשלה, בסוג של תיחכום יחצני, מנסה לעשות תרגיל קואופטציה של מושג זכויות האדם. תרגיל זה עלול לעבוד על ציבור שאינו יודע או רוצה לחשוב באופן פוליטי-ביקורתי שזה חלקו הגדול של הציבור היהודי ציוני.
כבר בהגדרת הארגון, עוד בטרם נכנסים למטרותיו והצהרותיו, ברור לגמרי עם מי יש כאן עסק: ארגון א-פוליטי לזכויות אדם! אורוול קשישא מת (שוב) מצחוק. גם א-פוליטי וגם לזכויות אדם. הכחולבנים יהיו כובשים ובאותו זמן עצמו יגנו על על זכויות האדם של הנכבשים. ארגון שהוא בא כוחו של כובש דורסני, מגדיר עצמו כארגון א-פוליטי. הם נושאים את שם זכויות אדם לשוא בעודם חוברים לכוחות הכיבוש. במלים אחרות הם מפרידים בין "אדם" לבין "זכויות" וחושבים שהפרדה כזו תיתכן. האדם יהיה תחת כיבוש אך זכויותיו תקבלנה הגנה ושמירה על ידי הכובש. אחד משלושת הארגונים של כחולבן בא לענות, לדעתם, על קיום ר.ל.א ושמו – רפואה מוסרית.
ההפרדה בין רפואה למעשה הפוליטי לוקה באותו סוג של עיוורון או עיוורון לתיאבון, כלומר- אי רצון לראות את השילוב הבלתי ניתן להפרדה בין רפואה לפוליטיקה. כחולבן אומרים: אנחנו, הרופאים הטובים, ניתן שרותי רפואה לנכבשים נטולי הזכויות אך לא נאבק על זכותם להיות בעלי זכויות לבריאותם שלהם. כך מתחבר הרופא הטוב הא-פוליטי, אל הפוליטיקה של הכובש. כאילו לא די לנו בהר"י המגדיר עצמו כארגון רופאים א-פוליטי.
ארגון המגדיר עצמו א-פוליטי נוגע לדיון פנימי מתמשך של ר.ל.א. ואני מתכוונת לחלק מאיתנו הרוצים לראות בעמותה ארגון רפואי-מיקצועי ואי לכך א-פוליטי. להזכירכם, הבחירות הטראומטיות באסיפה הכללית בשנת 2005 נסבו על נושא זה. אמנם הא-פוליטיים לא השיגו רוב והסכמה עם עמדתם אז, אך מדי פעם אני מבחינה בדעה זו המופיעה בצורות שונות. על כן חשוב לי להזכיר לכל חברי העמותה ומתנדביה שאין חיה כזאת רפואה/בריאות א-פוליטיים ואין ארגון כזה שהוא א-פוליטי. מי שתומך במשטר מסוה עצמו כא-פוליטי ומדביק כתם של גנאי – "ארגון פוליטי" למי שאינו תומך במשטר. אל לנו ליפול בפח הזה.
חשיבה ביקורתית מאפשרת 'חשיבה מחוץ לקופסה' כמו שמכנים אותה היום. כבר בתחילת 1982 כתבתי מאמר (שנתקל בהתנגדות קשה) בכותרת: "הטראומה של השלום" בו אמרתי שישראל אינה חפצה בשלום כפי שהיא מספרת לעצמה ולעולם. להיפך, ישראל זקוקה מטעמים פסיכולוגיים לאויב ולמלחמה ככוח מלכד כדי לא להתפרק לגורמיה. הקדמתי לראות את המלחמה הצפויה בעתיד הקרוב (של אז) שישראל תיזום כדי להתגבר על הרגשת ההתפרקות המאיימת עליה מבפנים. מלחמת לבנון הראשונה החלה כחצי שנה אחר כך. מה אני מנסה לומר? שהנחות היסוד הקולקטיביות של מדינת ישראל אינן אקסיומות; שיש לבחון ולבדוק אותן ולגלות מה מהן נכונות ומה לא. המחיר של אמירת דברים נוגדי קונצנזוס והמקדימים את זמנם הינו כבד. לעתים כבד מנשוא. אך יש לשלם את המחיר ולומר את הדברים. למשל, כנאמר לעיל, שישראל אינה חפצה בשלום. שישראל הציונית לוקה בגזענות ובהרעלת כוח. הבסיס של השענות על כוח מאפיין את ישראל מאז היווסדה והפך להרעלת כוח המתבטאת באלימות רבה בתוך המדינה ובוודאי כלפי חוץ. שנאה הינה מרכיב פסיכולוגי רב עצמה נוסף של הרעלת הכוח, הן של הקולקטיב והן של פרטים בתוכה. פשעים של שנאה נגד ערבים הפכו לכרוניקה מדי שבוע. השנאה נותנת הרגשה טובה לשונא כמקור לאנרגיה נפשית וסיפוק מכך שהוא עוסק בהגנה על עצמו וגם צודק. אלה הם בונוסים נפשיים מידיים המתחרים בקלות בדרך הארוכה והמורכבת של חינוך לסולידריות, למוסריות ולבחינה עצמית. השונא כה צודק בעיני עצמו עד שהוא פטור מכל בדיקה והסתכלות פנימה.
התנהגות אנטי-דוט לכוחנות ולשנאה? למשל – לשחרר את כל האסירים הפוליטיים הפלסטינים עם בגדים חדשים וחבילת צעצועים לילדים ללא כל התניה. איזו מהפכה יכולה להתרחש באזור. או מצב דימיוני בו יחדל הריבון להפחיד אותנו כל הזמן בקטסטרופות כאלה ואחרות ולוותר, כתוצאה מכך, לא רק על האדרת כוחו מול אזרחים מפוחדים אלא גם על כספים אדירים המוקדשים לעוד התעצמות כוחנית בצורת רכישות נשק, שנות שרות סדיר ארוכות ועוד ועוד ולהפנות את המשאבים העצומים הללו לבריאות ולחינוך.
שנה זו עמדה בסימן המאבק על זכויות האסירים הפוליטיים הפלסטינים ועל שביתות הרעב הממושכות שלהם. המחלקה לכלואים עשתה עבודה סולידרית ומקצועית מעולה, קשה, מתמשכת ומתסכלת. מעבר לכל שבח לענת, אמאני ודורון וכמובן גם לאחרות שעבדו עם המחלקה – הדס וליטל אני רוצה לדון בעבודתם מבחינת דרכה של העמותה.
עבודה קשה זו של מחלקת כלואים הינה מאמץ כנגד כל הסיכויים. מערכת הכליאה בנויה כך שאין אפשרות מעשית להביא לשינוי רדיקלי/ אלטרנטיבי המשפיע על שורש הרע. בעצם הכליאה הפוליטית של הפלסטינים – לא אדון כאן. גם כאשר מצליחים לצלוח את מחסום המדיה – מתפרסם דו"ח, ידיעה או מאמר – המערכת מזדעזעת לרגע ואח"כ חוזרת לשיגרתה. בסיכומו של דבר, המאמץ לא הביא לשינוי הרצוי מבחינתנו. מה זה אומר מבחינת טיב עבודתנו? העבודה הגדולה שהשקיעה מחלקת הכלואים חשפה את חוסר האפשרות של השב"ס להשתפר. החשיבה הפוליטית של המחלקה הביאה להצעה הנראית על פניה כרפורמה בשבס, אך למעשה זו הצעה מהסוג המהפכני: להפריד את הרפואה מהשבס: נפעל להחיל כללים אזרחיים על השבס. הרופא אינו יכול להיות תחת שליטת הגורם השילטוני הפוגע בזכויות האדם שכן אז הרופא משתף פעולה עם המדכא, כמו בכחולבן .
העמותה עשתה כאן פעולה משולבת: מחד הענות מירבית לצרכיו ובעיותיו של הפרט הסובל (האסיר) ומאידך חשיבה עקרונית והצעה למשהו אלטרנטיבי שיכול להביא לשינוי מהותי במערכת. זו דוגמה מעולה לעקרון עבודת העמותה כפי שנכתב כבר לפני 25 שנים:
"רעיונות גדולים בשטח הזכויות ללא עשיה הן כשלון אנושי. עשיה, הגשת עזרה וטיפול ללא חשיבה נעצרת ברמה ההומאניטרית ואינה יכולה להביא לשינוי. על כן מה שאנו משתדלים לעשות הוא לשלב את רמת הטיפול בפרט עם חשיבה ופעולה עקרונית".
ר.ל.א משלבת מרגע היווצרותה חשיבה ועשיה. זו הזהות הארגונית של ר.ל.א.
על כן אנו חייבים לערוך דיונים חוזרים ובלתי פוסקים על המציאות ועל דרכנו האלטרנטיבית שיכולה להביא לשינוי במערכת הגורמת לרוע. אנו צריכים לדון בסיבות מדוע בשנים האחרונות לא נמשך המאבק משותף בינינו לבין הפלסטינים בשטחים הכבושים. אנו צריכים לדון ולחשוב מהי הסיבה ואיך לשנות את המצב בו מחלקת התושבים ומחלקת המהגרים פועלות כל אחת בתוך עצמה כאילו אין קהילות אלה מתקיימות באותו מקום ובתוך אותה חברה. האם אין אנו משקפים בכך סוג של ראי למה שקורה בחברה הישראלית? קהילות נפרדות של פלסטינים, של מהגרי עבודה ופליטים, של עולים מאתיופיה, מרוסיה וכיוצא באלה הירארכיה נוקשה ללא שיתוף וסולידריות. אנו אמורים להיות דגם אלטרנטיבי ולא בבואה של החברה. על כן כה מקוממת האמירה ש'הפרופסורים' ייטיבו לייצג את העמותה. זה שיקוף/בבואה של הירארכיה הקיימת בחברה הישראלית וזה יוצר הירארכיה מעוותת אצלינו.
בעיה נוספת של העמותה היא התסכול, שלא לומר היאוש, מפעולות מתמשכות שאין בצידן השגים הנראים לעין. כי למאבק למען זכויות אדם דרושה נשימה ארוכה כמו לרץ למרחקים ארוכים. תזכרו בבקשה את המאבק בן עשר השנים לפחות שהיה בזמנו נגד העינויים. כמה פניות עקרות לבג"ץ, כמה עדויות נאספו, כמה משפטים הוגשו ותמיד היה נדמה שהכל לשוא. השקרים של השבכ וההענות של המערכת המשפטית לשקרים נראו כבלתי ניתנים לשנוי. והנה – השינוי קרה, למרות הכל, בספטמבר 1999. ולא חשוב שהיום אנחנו יודעים שגם החלטת הבגץ של אז עברה קואופטציה, עקיפות מסוגים שונים והעינויים חזרו. והמאבק נגדם חזר. אז אנחנו באתו מקום? לא. אנחנו במקום אחר ושונה. בכל פעם זה שונה. אין דומה פעם ראשונה לשניה או לשלישית. ידיעת השינוי עוזרת לא להרגיש שיתוק ולהמשיך לפעול.
סיזיפוס – זה המגלגל את האבן שוב ושוב נחשב לסמל של מאמץ וסבל ללא תכלית. אך אפשר לראות בסיזיפוס סמל לאדם הנלחם על בחירתו. הוא בוחר בכל פעם מחדש לגלגל את האבן במעלה ההר "בלי גורל ובלי אלוהים". המאמץ שלנו הוא אכן סיזיפי כי הרוע האנושי לא יכלה. על כן לעולם לא יגיע הרגע בו ניתלה מנעול על דלת העמותה.
הרגע, שאני מקווה שלא יגיע לעולם הוא הרגע בו ניתלה מנעול על הדלת כי נתעייף, נתייאש ונפסיק לפעול נגד שרשי הרוע האנושי.