תודה לאליה ליבוביץ' (הארץ 5.7.13 ) שהזכירני נשכחות.
בשנת 1955 הגשתי בקשה להתקבל לבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. היה זה בית הספר היחיד לרפואה בארץ. התברר לי שיש שורה של 'תכונות' המקנות עדיפות לנרשמים: היות התלמיד בן של רופא. בן למשפחה מבוססת כלכלית ובכלל כדאי שיהיה בן ולא בת כי קיימת קווטה, (כך קראו אז למכסת הגבלה), של 10% לתלמידות. 10% ולא יותר, בכל שנה.
בית הספר לרפואה לא היה נגוע בדתיות מפלה, הוא כיוון את מהלכיו ותפיסת עולמו מתוך שמרנות פטריארכלית בלבד.
מה היו סיכוייה של תלמידה שלא הייתה תלמיד ולא בת לרופא/ה ושלא הצטיינה בהורים מבוססים כלכלית?
כנגד רוב הסיכויים התקבלתי לבית הספר עם הערה: התלמידה תוכל להתחיל את לימודיה בעוד שנתיים כיוון שהקווטה לתלמידות לשנה זו ולשנה הבאה כבר מלאה.
במאבק שניהלתי אז נגד הנהלת ביה"ס נעזרתי בפרופ. דרייקורס ז"ל ובתקנון שאמר:
"האוניברסיטה תהא פתוחה לפני כל אדם בלא הבדל גזע, מין, דת, דעה פוליטית, מוצא חברתי או לאומי, רכוש, לידה או מעמד אחר".
אינני יכולה לומר מתי בדיוק השתנתה התקנה המגבילה כניסת תלמידות לביה"ס לרפואה. לא מצאתי כל רישום לכך. אך אני יודעת שכבר בזמן לימודי שהחלו בשנת 1957 חל השינוי.
ואולי כדאי לציין עוד שינוי לטובה שחל בשנה החמישית ללימודי: האיסור על בנות ללבוש מכנסיים בזמן ההוראה בבית החולים פסק אחרי מאבק קצר יחסית.
האם במאה ה 21 תאפשרנה האוניברסיטאות בישראל הפרדה מיגדרית מסיבות דתיות? כדאי, לדעתי, ללמוד ממאבקים קודמים ולא לאפשר נסיגה חמורה כל כך ופגיעה בזכות לשיוויון תהינה הסיבות לכך דת או שמרנות פטריארכלית או אחרות.
מה יעמוד בעתיד, אם חלילה תתאפשר תקנת ההפרדה, בפני תלמידה פלסטינית – ישראלית, שאינה יהודיה לפי דתה, שהוריה אינם רופאים?
רוחמה מרטון, פסיכיאטרית
נשיאת רופאים לזכויות אדם.