Table of Contents
"ג'וליאנו מר נרצח ביריות בג'נין 04.04.2011" זה מה שקיבלתי בנייד ביום שני בצהריים. הייתי במנזר נוטרדאם בירושלים בכנס על עינויים.
אני קצת מתה כשמישהו שאני אוהבת מת. נרצח.
הכרתי את ג'ול כנער, הבן של ארנה שהייתה חברה פוליטית. עשינו דרך ארוכה ארנה ואני. בדרך הכרתי את הבן המופרע שלה. מקסים, אלים, מלא חיים, תוסס. עזרתי לה לאשפז אותו בכפיה כשכבר לא נותרה ברירה אחרת. שתינו בכינו. ואנחנו לא בוכות בקלות.
שנים עברו. הנער היה לגבר. מקסים, פרוע, תוסס, מוכשר, מוכשר מאוד. משחק, תיאטרון, סרטים. הרבה הצלחות והרבה משברים. מבלה בלילות במועדוני תל אביב, שתיה, נשים, תגרות. אבל העבודה כשחקן ולימים כבמאי הייתה מעל לכל בעיניו.
בשנות השמונים, עוד לפני האינתיפאדה הראשונה, ארנה שיתפה אותי במחשבה ולאחר מכן במעשה של הרעיון שלה להקים גן ילדים הכי טוב שאפשר במחנה הפליטים ג'נין. והגן קם. ארנה השקיעה בו את ליבה ואת זמנה וכשרונה. כשפרצה האינתיפאדה הראשונה הייתי עסוקה באופן מטורף בהקמת העמותה לרופאים ישראלים ופלסטינים לזכויות אדם וכך שלא נפגשנו כמעט. תראי, אמרה לי פעם, עוד ייצא בן אדם מג'ול. הוא עובד ברצינות.
ארנה חלתה בסרטן. חברות וחברים שלי, בעיקר בגרמניה טרחו רבות (וסיפרו לי על כך) להציע אותי לפרס הנובל האלטרנטיבי. בעיני זו הייתה תשובה מעולה להדרה ולהתעלמות שלא לדבר על העוינות והאיומים על חיי בישראל. אך חשבתי שארנה זכאית לפרס יותר מכולם ומי יודע כמה זמן נותר לה לחיות. יחד עבדנו למלא את הניירת הרבה והגשנו כמעט ברגע האחרון. ארנה קיבלה את הפרס והיה נפלא לראות כמה שמחה בו.
את ג'ול ראיתי פה ושם. פתאום היה מטלפן או מופיע בביתי. כמעט ולא דיברנו 'פוליטיקה'. הרי כל אחד מאיתנו ידע בדיוק את דעותיו של השני. ג'ול היה מספר על עצמו בדרך שלו. קטעים מעורבבים של מה שקורה לו בעולם המשחק, על אהבות קצרות וארוכות. ואז הופיעה מישמיש בחייו. לא הכרתי אותה כלל, אבל חושבת שהייתי יכולה לזהות אותה ברחוב מתוך דבריו של ג'ול. אהב אותה אהבה גדולה, סוערת ואלימה אך גם מלאת רוך.
"אני הולך לקחת את מילאי" היה אומר ונעלם תוך רגע. לעתים רחוקות היה בא עם ילדתו האהובה, דקיקה, עם רעמת תלתלים חומים, נצמדת אליו. היה מדבר איתה עברית וערבית גם יחד. נשא אותה על כפיים. לעיתים פגשתי את ג'ול ומילאי בג'נין.
אני באתי למחנה במסגרת ר.ל.א. (רופאים לזכויות אדם) ועשינו מרפאה בבית הספר הסמוך לתיאטרון שג'ול הקים בג'נין. התיטרון הפך למרכז חייו האמנותיים. היינו צוחקים זה על זו, עליו שעזב קריירה מצליחה כשחקן בתל אביב או בעולם הרחב ועלי שעובדת בחינם במשרה וחצי בעמותה במקום… במקום כל מיני דברים.
רציתי לארגן קבוצת מטפלים מאנשי המחנה שיטפלו בהמוני הילדים הסובלים מגילויים שונים של טראומה, בעיקר אחרי המלחמה במחנה הפליטים, ההרס והמוות. ג'ול נדלק לרעיון. במסגרת ההכשרה למורות ולעובדות ציבור הגיעו גם ג'ול וג'ני. כך הכרתי אותה. לא נוצר בינינו קשר. היא ישבה שקטה ומרוחקת בפנים חתומות. לשאלתי למה היא באה ענה ג'ול: היא באה איתי. ולא פירש.
ג'ני נכנסה להריון וילדה את ג'יי. ג'ול היה מתוח ומאושר גם יחד. חייו עם ג'ני לא היו קלים, לשניהם, כך התרשמתי.
התיאטרון היה זקוק לכסף. הכרתי לג'ול חברות בניו יורק שהיו אמורות להיות אגודת הידידים של ר.ל.א ולעזור באיסוף תרומות. בדיוק אז היו לי קשיים רבים בעמותה ולכן החלטתי להכיר לג'ול את החברות האלה ושהן תתמוכנה בתיאטרון החופש. זה הצליח מעל המצופה. ג'ול הקסים אותן לחלוטין ומאחר והן רבות יכולת וקשרים הוא הפך בן בית בניו יורק והן תמכו בתיאטרון בכסף רב ולא רק בכסף.
פתאום טלפון מג'ול: אני משתגע. לא ישן בלילה. ג'יי בוכה המון. והכי גרוע – ג'ני נכנסה שוב להריון. לא רוצה! לא יכול! מה לעשות? דובר על הפלה. ג'ול לא אהב את הרעיון מחד ולא רצה עוד ילד מאידך. מהר מאוד התברר שאלה תאומים. ממה שהבנתי מג'ול, ג'ני נסעה לפינלנד כדי לעשות הפלה. לא יודעת עד כמה זה נכון. ג'ני חזרה לאחר זמן בהריון. נפרדו. חזרו. תקופה קשה ואלימה עברה על שניהם.
ואז – אז ג'ול נרצח. כל הפחדים שלו מהמתח במחנה, מהאיומים עליו, ההצתות – הכל התגמד מול המוות הנורא הזה. מוות שהוא ידע-לא ידע שיגיע.
ועכשיו מה?
עכשיו חייו המופלאים, הסוערים, מלאי הכשרון והמסירות לתיאטרון ולאהבותיו – מישמיש, קשת, מילאי, כן גם ג'ני וג'יי – הופכים להצהרות לבית משפט. נורא, נורא ואיום.
סליחה ג'ול שכתבתי את מה שכתבתי. לא אני ולא אתה, אם היית כאן, יכולים לאהוב מכתב זה.
מה שנשאר הוא לזכור אותך, לכבד את קברך ואת מצבת האבן שהכינו לזכרך באהבה וברגישות רבה מישמיש אהובתך וסמי ז"ל, חברך הטוב.
רוחמה מרטון
On Monday afternoon, April 4, 2011, Juliano Mer Khamis, our friend, colleague and project partner was shot dead in the middle of the street in Jenin Refugee Camp. Juliano Mer Khamis, actor and film maker, was the director of the Freedom Theatre in Jenin – a centre of artistic and political freedom that rejects both the Israeli occupation and the religiously veiled patriarchal local power structures. Juliano was a fearless champion of a just peace between Israel and Palestine. He was adamantly critical of the Israeli policy of war and occupation. Despite his deep strong solidarity with the deprived Palestinian people he criticised the political absurdity and the backward-looking character of an alledged Palestinian self-assertion. He was a merciless critic of himself and of all political forces that strive for permanent separation and irreconcilability between Israelis and Palestinians. As a son of two Israeli communists – a Jewish mother and a Palestinian father – he refused with all his strength and personal presence all ethnic, political, and religious attributions that leave no room for individuals to make their own decisions or to adopt a political attitude that recognises all kinds of injustice regardless of where they occur.
In this spirit he ran the drama school and the theatre in Jenin defending with greatest vehemence the freedom of art, for Juliano a challenge that was more political than artistic. Again and again he received threats of murder. The theatre was attacked several times. In an interview with the German daily „TAZ“ in 2009 he answered the question whether he felt threatened in Jenin: „Sometimes more, sometimes less. But it is better than doing the entertainer in Tel Aviv, anyway.“ He was no gambler but an artist and a politically active individual, always prepared to resist. No one embodied the desire to build a bridge between Jews and Palestinians more than Juliano. He was one of those that, on both sides, defend the universality of human rights and critical thinking against the majority opinions in their societies. For them and for all of us the murder of Juliano is both a personal and a political tragedy.
During the tour of the Freedom Theatre in Germany 2009 he said about himself: „I'm sitting on top of the wall.“ An idea that transports freedom and self-confidence but in these times it is a highly dangerous place to be.
Juliano Mer Khamis was 53 years old. He leaves behind his wife Jenny and two children. There is no alternative to his attitude and to his actions. We will, to the best of our ability, continue along his path.
The medico team
הודעת ההספד שפירסמנו לג'וליאנו ב"הארץ "(11 באפריל):
ג'ול יקירינו,
מאבקך לחירות ולקץ הכיבוש הוא מאבקנו.
המומים מצער ומכאב אנו נפרדים ממך,
אוהביך ברופאים לזכויות אדם הישראלי ובמדיקל רליף הפלסטיני.
בשם הארגונים: דר. רוחמה מרטון ודר. מוסטפא ברגותי
:The obituary notice we put for Juliano in Haaretz (April 11th)
,Our dear Jul
Your fight for freedom and the end of the occupation was our fight
Stunned by sorrow and ache, we part from you
Your friends from the Israeli Physicians for Human Rights, the Palestinian Medical Relief Society and medico international from Frankfurt
In the name of the organisations: Dr. Ruchama Martin and Dr. Mustafa Barghouti
מייל שכתבתי בנושא הרצח של ג'ול לאלינור עמית, מכותבת טובה בקסבאום ופסיכואקטיב:
Monday, April 04, 2011 11:34 PM
"שלום לכן/ם,
כשקיבלתי את הידיעה שג'ול נרצח עכשיו בג'נין הייתי בסדנא/כנס על עינויים בירושלים המזרחית.
הכאב האישי שלח אותי מהכנס לביתי בתל אביב.
לא יכולתי להשתתף בשיחות (באנגלית) עם אנשים מעולים, ביניהם לוחמים אמיצים נגד עינויים, אנשים שלא הכירו את ג'ול ואינם מכירים, בטח לא לעומק, את מה שקורה כאן.
עכשו פתחתי את המיילים. רע, רע מאד בעיני מה שקראתי.
החשדנות, ההאשמות הגלויות והפחות גלויות נגד הפלסטינים.
אלה הרוצחים את פעילי השלום, את הסכוי לביחד, את הפתרון הנכסף.
תודה גדולה לאלינור עמית הנמצאת בבוסטון, על דבריך. קול אחד שונה.
מה זה אומר עלינו?
כמובן שהפחדים העמוקים צפים ועולים מול כל רצח, כל אלימות. אבל הדגש שעלה במיילים היה רווי בחוסר אמון עמוק בפלסטינים כקבוצה. המציאות לא בלבלה את הכותבות/ים. זה שמעולם לא נפגע, שלא לדבר נרצח, אף ישראלי פעיל נגד הכיבוש, (סליחה, לא יכולה להשתמש במילים שלום ודו-קיום) מציאות זו נמחקה , נעלמה מהתודעה.
קשה לי מאד עם זה.
מצטערת אם דברי הינם בוטים. הכאב, הצער וגם, כן, גם האכזבה הכתיבו את המלים.
רוחמה."