15.7.2019
למקצוע הרפואה יש בעיה : היה רוצה מאד להיות מוכר כמדע אך לא ממש יכול. במדעי הרוח והחברה – מקומו לא יכירנו. במדעים המדויקים – לא ולא. קשה במיוחד מעמדה של הפסיכיאטריה בתוך הרפואה: מחד היא גובלת בידעונות ומכשפות ומאידך במעבדות מחקר המוח. יש המייחסים לפסיכיאטריה כוחות ניסתרים (שאין לה) כמו למכשפות וידעונים של פעם שכוחם גדול לרפא אך גם פגיעתם רעה ומסוכנת.
החברה מפקידה בידי הפסיכיאטר את כוח ענק להחליט האם האדם הוא חולה נפש או כשיר לעמוד לדין. האם להאריך או לקצר את חייו. האם לאפשר לו ללמוד בבית ספר רגיל אם לאו. האם להוציא את הילד/ה מרשות ההורים אם לאו. האם לפגוע במוחו בניתוח (לובוטומיה) כדי שיהיה רגוע, ועוד נושאים ושאלות שהן ספק משפטיות ספק רפואיות. במלים אחרות – המטפל הרופא גם קובע מה היא הנורמה וגם מופקד על שמירתה. אכן כוח עצום ניתן בידיו.
לפני כ 250 שנה היה בצרפת רופא יוצא דופן – דר. פיליפ פינל, Pinel, שביקר בבתי הכלא האיומים של זמנו וראה שהאסירים והאסירות הינם תערובת משונה של פורעי הסדר הבורגני הטוב: אלה שלא פרעו את חובם הכספי, זונות מהמעמד הנמוך, (אלה מהמעמד הגבוה היו בסלונים מפוארים), כופרים, נואפים, וגם חולי נפש. פינל, כרופא, חשב שאין מקומם של חולי הנפש בבתי הכלא וכי אינם פושעים כלל ועיקר. ואכן, הוא 'שיחרר' את חולי הנפש מבתי הכלא וכלא אותם בבתי חולים לחולי נפש. פינל, למעשה, הניח את היסודות לפסיכיאטריה המודרנית. בכך צמצם את גבולות כוחו של החוק והמשפט היכולים לכלוא כל גבר ואישה שהפרו את הסדר הבורגני הטוב והעצים את כוחה של הרפואה הפסיכיאטרית.
פינה אנושית אחת נשארה עדיין לא ברורה ומסווגת כראוי: ההומוסקסואליות. במשטרים שונים ובתקופות שונות התייחסו אליהם כאל פושעים, כלומר סוג של כופרים, הכופרים במצוותיו של האל. ועל כן בתי המשפט ובתי הסוהר כמו גם עמוד התלייה היו התשובות לפשע. במקומות אחרים ובזמנים אחרים נתפסה ההומוסקסואליות לא כפשע אלא כמחלת נפש, כהפרעה נפשית. כאן פעל המערך הפסיכיאטרי והפעיל את כוחו הגדול כדי למגר את ההפרעה הנפשית ולהחזיר את הסדר הטוב על כנו. צורה אחת מיני רבות של החזרת הסדר הטוב היא "טיפולי ההמרה".
הנקודה החשובה בדיון זה היא מקומו של המטפל בהמרה. מקומו בחברה ומקור כוחו הגדול.
הרב או הצדיק המגרש דיבוק מגופה של בת ישראל כשרה וקורא: "צא דיבוק צא" שואב את כוחו מאמונת הקהל בו. לעתים הוא אפילו מקבל ומפנים את אמונתם בו שאכן יש לו כוח על-אנושי, רפואי שכזה, והוא אכן יכול לחולל נפלאות ותמורות. צא דיבוק צא – אבל הדיבוק לא יוצא. גם אם ילקה את גופה בשוטים, יטבול אותה במי קרח, כוויות על הבטן ועוד מיני תרופות שכאלה אינן מועילות להוציא את הדיבוק.
ה"מטפל" שהוא ספק ידעוני, ספק מכשף, אולי רב, או רופא בחלוק לבן מסוגל בכוחו ובכישוריו המופלאים לפקוד על הדיבוק לצאת – והוא יוצא, או לא. בידי המטפל הזה כוח רב: הוא יכול להפעיל שלל עינויי גוף ונפש כדי להוציא את הדיבוק מגוף החולה. לעתים החולה אינו עומד בטיפול ונוטל את חייו במו ידיו. קורה. מה לעשות. יש והדיבוק עיקש באופן קיצוני.
'המטפל' בהמרה אינו שייך לקטגוריה ברורה ומוגדרת. אין הוא חייב בתעודה מיקצועית או בהשכלה מסוימת. כוחו הגדול מדי בא לו מטעמה של החברה הרוצה לשמור ולהגן על הסדר הטוב כפי שאלוהים ציווה. כל מיני אלוהים: הקב"ה, ישו, הנביא מוחמד. ויש עוד. למה ומדוע 'המטפלים' בהמרה עושים את הזוועות שהם עושים? התשובה פשוטה להחריד: כי הם יכולים. כשהגנרל רפול נשאל למה פלש ללבנון ענה: כי אני יכול. זו בדיוק רמת החשיבה הנדרשת מאדם כזה. גם הגנרל וגם המטפל בהמרה יכולים להיות כוחניים ללא גבול כי אנחנו, הקהילה שלהם, נותנים ומאפשרים להם את עמדת הכוח הזו.
ההומוסקסואלים יצאו ממלכודת החוק כי אינם נתפסים עוד כפושעים. הם יצאו גם ממלכודת הרפואה הפסיכיאטרית כי אינם נתפסים עוד כחולי נפש או בעלי הפרעה נפשית קשה. אבל אין הם מוגנים מפני השרלטנים בעזרת האל, כל אל, הלוכדים את הצעירים המפוחדים והנרדפים חברתית ודתית, לעתים גם בלחצים של ההורים, ומבטיחים להם שבכוחם להוציא את הדיבוק מגופם.
דר. רוחמה מרטון, פסיכיאטרית
מייסדת עמותת רופאים לזכויות אדם