16.4.2014
איך פלש השוויון לשיח העמותה (ר.ל.א)?
הוא לא היה שם בשנים הראשונות: השוויון כעמדת-על אידיאולוגית, שלא לומר פוליטית, הגיע אל השיח שלנו עם דידי רמז, יחצ"ן שהועסק כדובר וכיועץ אסטרטגי על-ידי היו"ר והמנכלית.
דידי הצליח להוציא משיח העמותה את 'המאבק בכיבוש' והכניס במקומו את מושג השוויון. דידי לא היה מצליח בזה, כמובן, אלמלא היו רצפטורים למסר הזה: שוויון בכלל וברפואה/בריאות בפרט היה למסר שכבש את המקום הראשון בשיח העמותה ובפירסומיה.
הלבבות החמים של הציונים השמאליים רצו ואהבו את שיח השוויון. הם נזפו בי כאשר נלחמתי על מקומו של המאבק (האבוד והמייאש) בכיבוש: " לך אין חמלה בלב ואין לך השתתפות בכאב ובצער של רבים בעם, גם למתנחלים יש משפחה וכאב כשנהרג מישהו".
או: "כן, המפעל הציוני יקר לי. את לא יכולה לגנות אותו באופן גורף. אין שום אהדה/אהבה/חמלה לעם שלך בדבריך".
"עד שלא תביעי אהבה וסולידריות עם העם שלך – לא תתקבל הביקורת שלך"
במילים אחרות – אין מקום לחשיבה ביקורתית ולביקורת שאינה מזדהה (סולידרית) עם עושי העוול.
יש חשיבות עליונה לסולידריות יהודית-ישראלית אוהבת. אם האמת המוסרית נוגדת את הסולידריות – היא אינה רצויה ולא ניתן לה להישמע. זו אמת שהם לא רוצים לשמוע.
הביקורת, בהגדרה, היא עמדה חיצונית ועל כן היא מחוץ לסולידריות השבטית. כפי שאמר עלי (כה ברור) יו"ר הר"י, דר. יורם בלשר: "היא אנטי ישראלית, אנטי ציונית ואנטישמית".
במשך למעלה מעשור, עד עכשיו למעשה, הייתי צריכה להיאבק על מקומו של המאבק בכיבוש בפירסומי העמותה. אם הופיע – אחרי דרישה וויכוח – הוא נדחק לפסקה שלישית.
הפוליטיקה של הסולידריות השבטית אינה סובלת ואינה מאפשרת ביקורת רדיקלית.
לא לדבר על שוויון במקום הראשון – משמעותו פרידה מהפוליטיקה של הסולידריות השבטית, זו שאינה מאפשרת ביקורת אמיתית ורדיקלית, זו שאינה עושה הנחות לקבוצה/שבט שלי.
רוחמה מרטון