דברים בפתיחת תערוכת ציורי ילדים מעזה בשנה שלאחר מבצע עופרת יצוקה:
"ילדות תחת מתקפה"
יום שני 18.1.10
בית הספר "מנשר" לאמנות, רח' דוד חכמי 18, תל אביב
שלום לבאות ולבאים לתערוכת ציורי ילדים מעזה.
רל"א הוקמה כדי להיאבק נגד הרעות החולות שבני אדם עושים לבני אדם אחרים. אמנם אנחנו עובדי רפואה ורופאים שמקצועם הוא להיאבק נגד גורמי מחלות כמו חיידקים ווירוסים אך מיומנות זו היא משנית לחלוטין בעמותה. היא רק עוזרת לנו להלחם בעוולות מעשי ידי אדם.
בכל מקום בו זכויות אדם נרמסות – שם אנו מנסים לתקן.
למשל – ברצועת עזה.
אחרי המתקפה הנוראה של הצבא הישראלי בעזה יצאה משלחת של רופאים חברי העמותה, (אזרחי ישראל פלסטינים בלבד, כי ליהודים שבינינו לא הותר להיכנס), לרצועה האומללה הזו. נכנסנו וראינו את הזוועה. תושבי עזה כולם לרבות הילדים והנוער לא שוכחים, לא יכולים לשכוח, את מה שעבר ועובר עליהם. מטרת התערוכה הזו של ציורי הילדים מעזה היא שגם אנחנו, הישראלים, לא נשכח את מה שאנחנו גרמנו להם.
מנגנונים נפשיים לא מעטים עומדים לרשותינו כהגנה מפני ידיעה לא נעימה כמו גם מפני הזיכרון. על אחד מהם ברצוני לדבר כאן כיוון שהוא מופיע בהזמנה לתערוכה חשובה זו.
אני מתכוונת לצורך הנפשי הישראלי-ציוני בסימטריה:
"הסלמה באלימות משני הצדדים" בפתיחה ו "המסר לשמור על הילדות משני צידי הגדר" בסיומה של ההזמנה.
הסימטריה כמנגנון הגנה נפשי משרתת את הצורך להתייחס לזולת באופן מכני, באופן נטול רגש, בעיקר נטול אמפטיה או מוסר, יושר, וכל רגש בין-אישי אחר ולהחליפו במשהו מכני, משהו המרוכז במדידה והמאפשר להתעלם מהמציאות הרגשית האנושית.
דוגמה צמחונית למהדרין: שני ילדים. המבוגר מוזג לשניהם מיץ פטל בשתי כוסות זהות, במידה סימטרית ומדויקת. המבוגר מרגיש שעשה את הטוב ביותר. פעל בצדק ובשיוויון. הבעיה היא שילד אחד ממש לא אוהב מיץ פטל. אבל העדפותיו או סלידתו של הילד הזה אינם קיימים בתוך מסגרת הסימטריה. להפך. רגשותיו אינם חלק מהשיקול כלל ועיקר.
במקרה שלנו, שהוא המצור המתמשך על עזה, המתקפה ההרסנית והרצחנית על תושביה, צצה לה הסימטריה ואומרת: גם אנחנו קרבנות, גם לנו יש נפגעים, גם ילדינו סובלים. מתי השקר הוא הכי יעיל ומוצלח? כשהוא מכיל אלמנטים נכונים, מציאותיים. כך גם כאן. ילדים בשדרות נפגעים? כן. הם נפגעים. אם נעצרים כאן, ורבים עושים זאת, יש בכך הגנה מפני ההרגשה הצורבת, המאיימת על זהותינו והיא שאנחנו, הישראלים נוהגים באופן בלתי מוסרי, רצחני, הרסני. כי הרי בהגדרה הפנימית שלנו אנחנו הכי מוסריים בעולם.
אין מצב בו הישראלי יוותר על עמדת הקורבן. הצורך להראות לעצמינו את הסימטריה המופרכת הזו עובדת בשירות המוסריות הקרבנית המובנית שלנו.
גם השמאל הציוני בישראל, ברובו, לא מוכן לוותר על ראיה נוחה זו. ולמה? כי גם הוא מגן על מוסריותו המובנית בכל מחיר. גם במחיר העיוורון האישי-פוליטי.
קל, קל מדי, לרחם על ילדי הגן העזתי. בכלל, לרחם הרבה יותר קל מבחינה נפשית ומעשית מאשר להיאבק. ולהיאבק, במקרה שלנו, זה לצאת כנגד החרם על החמאס, להלחם נגד המצור הממושך על עזה ולא להצדיק את מבצע "עופרת יצוקה".
להיאבק פירושו להיפטר מהצורך הממאיר לראות את עצמינו כקורבן מתגונן ומוסרי. לראות את מעשי מדינת ישראל כגורם וכסיבה עיקריים למעשי האלימות של הפלסטינים הנמצאים תחת משטר כיבוש חונק ורצחני.
המלחמה שישראל מנהלת כנגד תושבי עזה באמצעים שונים נפרשת לעינינו כאן דרך ציורי ילדי עזה.
מבחינה פסיכולוגית מדובר כאן על אובדן הילדות ועל אובדן הנעורים של העזתים. (למעלה מחמישים אחוז מתושבי רצועת עזה הינם ילדים או צעירים).
ילדים אלה סובלים מטראומה מתמשכת. ואסביר:
ג'ודית לואיס הרמן, פסיכיאטרית, מורה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד ופסיכותרפיסטית, כתבה ספר בשם: טראומה והחלמה.Trauma and Recovery
לדעתי זהו ספר חובה לכל אישה ואיש גם אם אינם מתחום המקצוע.
בספרה היא מגדירה הפרעה הנובעת מחוויה של טראומה מתמשכת בילדות או בנעורים. אבחנה זו שונה בהחלט מהאבחנה שבשימוש נפוץ בתרבות המערבית – הפרעת דחק פוסט טראומטית. PTSD. הפרעה הכוללת נפגעי הלם קרב. למרבה האירוניה, חייל פגוע שאינו מסוגל לתאר אירוע טראומטי אחד, בודד, כגורם למצבו, אינו מאובחן כסובל מהלם קרב. כדאי שגם רופאי הצבא יקראו את הספר הזה. אך לעיניינינו:
חוויה של טראומה מתמשכת (בעיקר בילדות) כדוגמת אלימות במשפחה או התעללות מינית או גופנית או נפשית אינה מאפשרת בניית אישיות תקינה. הטראומה המתמשכת משפיעה בצורה קיצונית על כל מבנה האישיות.
שינויים בויסות הרגש: הפרעות של חרדה עד פאניקה; תחושת אסון מתקרב; עצבות עד דיכאון מתמידים; מחשבות התאבדות כרוניות; חבלות עצמיות; זעם עצור או מתפרץ לסירוגין; קהות רגשית וצמצום האישיות.
שינויים בתודעה: שכחה של האירועים הטראומטיים; אפיזודות דיסוציאטיביות חולפות; נתק מהעצמי ואובדן תחושת המציאות; התנסות חוזרת של החוויות הטראומטיות.
שינויים בתפיסת העצמי: הרגשת חוסר אונים או שיתוק; בושה האשמה עצמית; הרגשת טומאה או סטיגמה; הרגשת שונות גמורה מבני אדם אחרים כגון תחושת בדידות מוחלטת;
אף אחד לא יכול להבין אותי; זהות לא אנושית.
שינויים בתפיסת דמות המתעלל: שקיעה במחשבות על היחסים עם המתעלל, כולל נקם; ייחוס לא מציאותי של כוח מוחלט למתעלל; אידיאליזציה או הכרת טובה פאראדוקסלית;
קבלת מערכת האמונות של המתעלל.
שינויים ביחסים עם האחרים: בידוד והסתגרות; שיבוש היחסים האינטימיים; חיפוש מתמיד אחר המושיע; חשדנות מתמידה; כשלון חוזר בהגנה עצמית.
שינויים במשמעות מערכתית: אובדן האמונה בתמיכה; אובדן האימון הבסיסי; הרגשת חוסר תוחלת וייאוש.
הפרעות סומטופורמיות: סימפטומים גופניים בלתי רצוניים, שאין להם סיבה אורגנית כגון שיתוק של אבר או של חוש, כאבים עזים, הפרעות במערכות גופניות כמו עיכול, מין, כלי הדם.
חלק בלתי נפרד מאבחון זה של טראומה מתמשכת הוא הימנעות מאבחנות מבזות וסטיגמטיות כמו היסטריה או מקרה גבול ובעיקר נקיטת עמדה טיפולית המחייבת הזדהות מוסרית עם המטופל. בעיני זו גדולתה של ג'ודי הרמן וגם הסיבה להצלחתה כמטפלת במקרי טראומה מתמשכת הנידונים,לרוב,לטיפול מכני בלתי יעיל המנציח את הטראומה.
דר. רוחמה מרטון