מאת: רוחמה מרטון | ב-19 בפברואר, 2017 | קישור לכתבה: כאן
דבריה של ד"ר רוחמה מרטון, מייסדת ונשיאת רופאים לזכויות אדם בכנס "לא בדמוקרטיה: 50 שנים לכיבוש". הכנס נערך בכנסת, בעת המפגש בין הנשיא טראמפ לרה"מ נתניהו, ביוזמת חברי הכנסת איימן עודה, דב חנין, קסניה סבטלובה ומיכל רוזין ושואף להחזיר את הכיבוש לדיון הציבורי.
"כל מה שהיה חוקי אינו מוסרי וכל מה שהיה מוסרי אינו חוקי", כתבה חנה ארנדט בזמנו. מלים אלה נראות לי כמתארות היטב בימים אלה את הממסד הישראלי והכיבוש. כלומר יש מצב בו צריך לבחור בין החוק לבין המוסר. עמותת רופאים לזכויות אדם (רל"א) בחרה במוסר.
העמותה הכניסה לראשונה לשיח הציבורי בישראל את המושג זכויות אדם כשנוסדה לפני שלושים שנה. לבחור במוסר בישראל, אז ב-1988, כמו היום, זה אומר להיות ארגון של התנגדות. ארגון שאינו רוצה להיות חלק מה"מיינסטרים" או כמו שאני מעדיפה לכנותו בשם המרכז הקיצוני. זו בחירה לא קלה שהמחיר עליה גבוה. המרכז הקיצוני רואה את ארגוני זכויות האדם כבוגדים, כמפירי חוק השבט.
המאבק שניהלה רל"א נגד עינויים בשנות ה 90' , כלל את כל הממסד: מערכת המשפט, זרועות הביטחון למיניהן וגם את ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י). אמר עלי יו"ר הר"י דאז: "האישה הזאת שעומדת בראש ארגון רופאים לזכויות אדם היא אנטי ישראלית, אנטי ציונית ואנטישמית". אמירה זו לא עוררה שום התנגדות בין אלפי הרופאים החברים בהר"י. כי אכן כאן בישראל, יש גבול ברור בין חוק השבט לבין המוסר.
הרופאות והרופאים של רל"א יוצאים כל שבת לגדה המערבית הכבושה לכפרים, למחנות הפליטים ולערים ומקיימים שם ימים רפואיים במסגרת המרפאה הניידת שלנו. אנחנו לא מבקשים את רשות הצבא. אנחנו לא רוצים את רשותם הכוללת גם ליווי של אנשים חמושים במדים. העבודה הרפואית של רל"א בשטחים הכבושים היא קודם כל אמירה חתרנית כנגד המנטרה השלטונית שאין פרטנר. לנו יש פרטנר. בעצם היציאה לשטחים הכבושים אנו אומרים שאנחנו בסולידריות עם הכבושים ונגד הכיבוש. רק אחרי אמירות אלה באה העבודה הרפואית שלנו בשטחים הכבושים.
במאבק של רל"א להגנה על האסירים הפלסטינים שובתי הרעב אנחנו עומדים לצד אותם אסירים שהינם אסירים פוליטיים המכונים אסירים ביטחוניים. המוסר שלנו מחייב אותנו להילחם ברע שעושים בני אדם לזולתם לא פחות אם לא יותר מהמלחמה שיש לנו בחיידקים ובווירוסים. מאסר מינהלי הוא הרע בו אנו נלחמים לצידם של האסירים ובעדם. המעצר המנהלי הוא הסיבה לשביתות הרעב שלהם.
במשך 50 שנה אנחנו הישראלים-היהודים הגדרנו את חיינו כראויים להשקעה והגנה, ומולם יש חיים שהם הפקר. יש הרבה דיבור על הכיבוש. הגדרות שונות שנותנים לו, אבל כרופאה אני יודעת כמו הרופא ב"הדבר" של קאמי שאמר: "לא משנה איך תיקראו למחלה אנשים מתים ממנה ותפקידי להציל אותם". אני גם יודעת שגזענות פורחת דווקא שמתכחשים לה ולכן חשוב לדייק ולקרא לדברים בשמם.
אני כאן כדי לומר שכיבוש ואפרטהייד דינם ליפול כי לא משנה כמה יסתירו אותם בהגדרות והסכמי עוול – אדם לעולם ישאף לחירות. ואנחנו כאן כדי לסמן את החתירה העיקשת להכרה כי אין חיים ש"זכותנו" לשים אותם הפקר. על כן אין אנו רוצים לשתף פעולה עם חוקי הכיבוש והאפרטהייד. אנחנו פועלים מתוקף המוסר גם כשהוא עומד מול החוק.