אני מרגישה כאב עמוק, כאב הנגרם מבגידה. נבגדתי על ידי בית המשפט העליון לאורך שנות הכיבוש הארוכות. נבגדתי על ידי השמאל הציוני, נבגדתי על ידי חלק מחברי לדרך של המאבק נגד הכיבוש.
חשבנו אז, לפני שלושים שנה, כשהקמתי את עמותת הרופאים לזכויות אדם, שיכול לקרות משהו שונה, שיכול להיות טוב יותר כאן. חשבתי וחשבנו שיכול להיות פתרון נכון וצודק לסכסוך הדמים המתמשך. חשבתי וחשבנו במשך די הרבה שנים שאם נפרסם בציבור הישראלי את מה שקורה במציאות הכיבוש ברצועת עזה, בגדה המערבית, בירושלים המזרחית וכן, גם ברמת הגולן הכבושה – נוכל לפקוח עיניים, לפתוח אוזניים אטומות, להביא לחשיבה אחרת בתכלית על העבר, ההווה ובעיקר על העתיד. זה לא קרה. נהפוך הוא. הנוף הפוליטי כאן משתנה כל הזמן מרע לרע מאד ויגרום, ככל הנראה למצב גרוע עוד יותר של עוד מלחמה הנבחרת על ידי מדינת ישראל וממומנת על ידי ידידת המדינה הגדולה, ארה"ב.
הפלסטינים נמצאים בסבל חסר תקדים. הרצח ההמוני ליד גדר רצועת עזה זוכה בעיקר לתמיכה מצד אזרחי ישראל היהודים. המתנגדים לרצח זה – הינם מעטים, מעטים עד למאוד. אם מישהי/מישהו רוצה לפעול ולשנות – זה הזמן, עכשיו. כי לא יהיה אחר-כך.
איך ניתן לפעול? מה אפשר לעשות עכשיו? לדעתי, הפעולה היעילה האפשרית היא להצטרף לבקשת הפלסטינים לבי.די.אס. בקשה זו מהווה איום של ממש על ממשלת ישראל כי הכסף הרב, האנרגיה והקולות הרמים שלה כנגד הבי. די. אס מראים עד כמה הממשלה הרעה הזו רואה בהם כוח שעשוי להשפיע.
לצערי הרב, אפילו חברות וחברי העמותה שייסדתי, רופאים לזכויות אדם, נסחפו בפחד הזה וכתבו במסמך שיצא זה עתה – כי הב.די.אס. שולל את ההגדרה העצמית של העם הישראלי. מה שהפלסטינים דורשים זה: שוויון בשטחי 48; סיום הכיבוש הצבאי בשטחי 67; וזכויות הפליטים לשוב לביתם.
אין דבר בקריאה הפלסטינית השולל או למעשה נוגע, לחיוב או לשלילה, בזכות ההגדרה העצמית של ציונים או של יהודים. הדרישה היא למימוש שלוש הזכויות של הפלסטינים בכל קונסטלציה פוליטית שעשויה להתקיים בעתיד.
אכן, כאב הבגידה של הקרובים ביותר הוא גם המכאיב ביותר.
דר. רוחמה מרטון
מייסדת ונשיאת עמותת רופאים לזכויות אדם