ערב טוב.
ראשית תודה לכל מי שטרחו והגיעו. אני מודה לכן ולכם על הרצון הטוב והמאמץ.
"רוחמה חצתה את הקוים. היא לא תופיע בשום תכנית טלוויזיה. אני אדאג לזה" אמר דן מרגלית בשנת 1993 לאחר הכנס נגד עינויים שארגנתי בתל אביב. הנימוק שלו היה: "במדינת ישראל אין עינויים".
דן מרגלית לא היה הראשון ולצערי גם לא האחרון שחשב ועשה כל מה שהוא יכול כדי שלא תהיה לי במה ציבורית לומר בה את דברי. דוגמה נוספת, אחת מיני רבות: "דר. מרטון והעמותה שהיא מנהיגה היא אנטי ישראלית, אנטי ציונית ואנטישמית", מפי דר. יורם בלשר יו"ר הר"י דאז.
אמירות כאלה ודומות להן קל לי לקבל. למעשה אני רואה בהן סוג של מחמאה. בסגנון תגיד לי מי שונאך ואדע מי את/ה. אבל זה מרגיש אחרת לגמרי כשאומרים מילים בוטות, ארסיות וגם זדוניות בתוך הבית בתוך העמותה. אז זה לא מצחיק אותי בכלל. אני מתגברת על יצרי ולא אביא היום לפניכם דברים איומים אלה בשם אמרם.
בעיקר כי קרה משהו חדש וטוב. לאחר כמה שנים שלא הצלחתי לערוך דיון בבעיות הליבה של החברה הישראלית בעמותה, עומד לקרות משהו שונה לטובה: בעמותה המשובחת שיסדתי לפני 30 שנה, עם השינוי שעומד לחול במקומי כנשיאת העמותה למקום חדש הנקרא נשיאת כבוד, אוכל במסגרת תואר זה לארגן דיון רעיוני במסגרת עמותתית. אכן, הגיע הזמן.
הנושא שעומד עכשיו במרכזו של ויכוח עמוס אמוציות בהנהלת ובצוות העמותה הוא יחסנו לב.ד.ס. בדיון לא ארוך שהתקיים בהנהלה לפני מספר חדשים, דיון שלא נעשה לו פרוטוכול ושלא הייתי נוכחת בו, הוחלט שהעמותה מתנגדת לב.ד.ס. ככל הידוע לי אני היחידה שתומכת בב.ד.ס. לדעתי זה נושא עקרוני וחשוב ביותר מכמה סיבות שאפרטן בהמשך. בגלל חשיבותו של הנושא אני חושבת שהדיון בו חייב לכלול את כל חברות וחברי העמותה ולא לקבל החלטה חפוזה המחייבת את כל חברות וחברי העמותה ללא דיון מעמיק.
מדוע, לדעתי, נושא הב.ד.ס הינו בעל חשיבות רבה? מכיוון שנושא זה קשור באופן הדוק ובלתי ניתן להפרדה בכמה נושאי ליבה אחרים כמו הכיבוש והמאבק נגד הכיבוש, הסגר על רצועת עזה שהופך אותה לכלא חנוק, האפליה המתמשכת של האזרחים הפלסטינים בישראל, שילטון האפרטהייד כאן ובשטחים הכבושים, זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים וזו אינה רשימה מלאה. בלי כל אלה אין אפשרות לדון לעומק ולהבין את משמעות הב.ד.ס. ולתת תשובה מושכלת, עם חשיבה ביקורתית ופוליטית על היחס של כל אחת ואחד לב.ד.ס.
נועם חומסקי אמר: "הדרך הטובה ביותר לגרום לאנשים להיות פאסיביים וצייתנים היא להגביל באופן מוחלט את גבולות מנעד הדיון המורשה, אך לעודד בתוך אותו מנעד ויכוח ודיון סוערים". לצערי וגם לתיסכולי, כמעט ולא היו בעמותה שלנו חריגות ממנעד הדיון המורשה בנושאי הליבה של החברה הישראלית. תירוצים לא חסרו כדי לנמק מדוע אנו לא דנים באפרטהייד, בגזענות הישראלית-ציונית, בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, ועל כן אין לעמותה דעה ואינה משמיעה את קולה בנושאים אלה. וגם עכשיו, בזוועה שמתרחשת בעזה – אמנם יש עבודה טובה וחשובה שלנו במתן עזרה פרטנית ותודה גדולה לסלח ולצוות מחלקת שטחים על כך – אך אין השמעת קול שלנו ברמה העקרונית, ברמה הלאומית.
העמותה היום הינה חיוורת מדי, מאטריאלית מדי, חיה בתוך חברה שהינה מושחתת מדי, גזענית ואלימה ומושפעת ממנה, לצערי. כשאני רואה את העמותה עכשיו, בהווה, אני לא ממש שמחה. מזה כשנתיים לפחות העמותה ממשיכה לעשות עבודה טובה ופה ושם אפילו נהדרת, אבל רק עושה עבודה. עוד מאותו דבר. זה טוב מצד אחד כי זה מראה לי שהיסודות שהנחתי במהלך השנים הינם איתנים דיים כדי להחזיק את הקיים. זה לא טוב מצד שני – כי אני לא רואה התפתחות, לא רואה חשיבה ביקורתית-פוליטית רדיקלית המושכת קדימה.
עשרות שנים של דיקטטורה צבאית ויותר ממאה שנה של התכחשות לקיום הפלסטיני הלגיטימי ברחבי פלסטין וארץ ישראל כולה עושות שמות בתודעה הפוליטית של החברה בישראל. האפרטהייד הזוחל לא כל כך לאט מתוך הגבול הירוק אל השטחים הכבושים, גובה קורבנות בנפש, אך הוא בעיקר מעלה לקרבן את התודעה וזה מוצא את ביטויו בעיוורון מרצון, באי רצון לקרוא את המציאות ולתת לה את הכותרת הנכונה. בשפה המיקצועית – הדחקה והכחשה.
אני רוצה לגעת במציאות במטרה לייצר חוויה עוקפת למנגנוני חסימה מפני התמודדות. אני מביטה סביבי ורואה איך מתגשמות הנבואות השחורות ביותר על עתיד המדינה. איך השיגעון הלאומני והמשיחי, והכניעה המבישה בפני אתוס מזוייף של ביחד המאפיין חברות פשיסטיות, הולך ומכרסם בחשיבה הביקורתית, בהגינות האנושית, ברצון לשאוף לצדק ובנכונות להאבק למענו. מתכרסמת אפילו האמונה הבסיסית ביותר שבלעדיה אין כלום: האמונה בהומניות השייכת לכל בני האדם במידה שווה. הומניות שאין לאף אדם ולאף מדינה בעולם הרשות להוסיף עליה, או לגרוע ממנה.
זכויות פוליטיות הן המהות של ההומניות שאני מדברת עליה. ההומניות שכולנו כאן בגללה, כך אני מקווה לפחות. כי בלי זכויות פוליטיות, כמו שאפשר לראות היטב בישראל, הדרך סלולה להכשרת כל מעשה זוועה: רצח, חיסולים, גירושים המוניים, הריסות בתים ויישובים, ענישה קולקטיבית, הרעבה, הצמאה, מניעת טיפול רפואי, הגבלת חופש התנועה. הזכות לחיים פוליטיים היא הזכות החשובה ביותר. היא מותר האדם. בלי זכות פוליטית, כל שאר זכויות האדם החשובות לכשעצמן, הן זכויות המתאימות ל'תנו לחיות לחיות' ולא יותר. להילחם על הזכות למרפאה בשטחים הכבושים זה כמו להילחם על אבוס לסוס. המשטר הטוטליטרי מצמצם את האזרח ל"בעל זכויות" – הזכות לאכול, הזכות לגור, הזכות לחינוך ולבריאות – זה צמצום האדם/האזרח למצבה של חיה. מי שלא מוכן להיאבק על זכויות פוליטיות לכולם, נלחם רק על יופיו שלו.
ובתוך האפלה הזו, שחודרת גם לחדרים החגיגיים והמוארים ביותר, באופן מביש, כמעט ולא נשמע אצלנו קול ביקורתי אמיץ ונוקב. בזמן שיורים במפגינים ועיתונאים, מונעים חשמל ממשפחות ומחולים, ומעכבים טיפול רפואי עד מוות, אצלנו עסוקים בחישובים של כדאיות ופופולריות: איך זה יוציא אותנו לומר "אפרטהייד", איך זה יתקבל בציבור שנאמר בקול רם שרצח הוא רצח? בזמן שמתרחש טבח בעזה, אצלנו קול דממה דקה. אנחנו משפילים את קולנו ומתכווצים לגודל של מסך טלפון. למימדים של סטטוס בפייסבוק. כאילו אמצעי התקשורת המודרניים הם תחליף לעמדה ברורה, או כאילו הסתתרות ושתיקה הן לא הבעת עמדה פוליטית. באפי עולה ריח של צחנת הכסף. האם סעיף 46 א' חשוב יותר מהשמעת הקול הברור שלנו?
אני רוצה להגיד בקול מאוד ברור: הסתתרות היא הבעת דעה פוליטית ברורה לגמרי. עמדה של כניעה בפני הכוח. עמדה של שיתוף פעולה. של פחדנות.
כמו שראינו שקורה במשטרים אחרים, במקומות אחרים, בזמנים אחרים, הבחירה בשתיקה היא לא תעודת ביטוח. מי שהפעילות שלהם והקשרים שלהם מפריעים לשלטון יקבלו את הדפיקה בדלת בכל מקרה. את ההצקה המשפטית, את ההשחרה התדמיתית, אולי אפילו את המתקפה הפיזית.
ואני רוצה גם לומר: בהבעת עמדה ברורה נגד כוח אלים ומושחת, נגד הכיבוש, נגד הסגר הארוך על עזה, ישנה חשיבות שאינה רק הצהרתית. הבעת עמדה כזו, בזמנים קריטיים כמו שלנו, חיונית לגיוס כוחות נוספים. ליצירת קשרים וכינון קואליציות ומאבקים משותפים גם בציבור הישראלי וגם בעולם. עבורנו, כאזרחי ישראל, יש חשיבות מיוחדת להבעת עמדה מצפונית בישראל, כדי לאפשר לאחרים שחושבים כמונו במקומות אחרים לשבור את השתיקה שלהם ולהצטרף אלינו.
ומכיוון שנושא הבושה עלה לאחרונה, אפרופו ויכוח מטופש לחלוטין ודי מפחיד, האם מותר להתבייש והאם אסור להתבייש, ואיך. אני חייבת להגיד: אוי ואבוי לחברה חסרת בושה. אני מתביישת לא רק במה שקורה במדינה שלי אלא גם במה שקורה, או לא קורה, אצלי בבית הפוליטי. כאן.
אני מקווה שמותר לי להתבייש כאן. ואם אסור אז לא נורא. אני אתבייש בכל זאת.
כשהקמתי את העמותה הזו היה לי ברור שהאתיקה הרפואית שלי יחד עם המודעות הפוליטית, לא מאפשרות לי לשתוק מול מציאות כל כך איומה. היה לי ברור שההבנה הזו משותפת לכל מי שנכחו בעצמם בחיבור שבין רפואה לזכויות אדם.
אולי זה היה לי ברור מדי, שרופא לא יכול לשתוק, ושארגון של רופאים לזכויות אדם בוודאי לא יכול שלא להשמיע קול. אולי אם זה היה לי פחות ברור הייתי עושה יותר כדי שארגונים שקמו אחרי עמותת הרופאים, ומגיעים ממקום של היכרות הרבה פחות אינטימית עם אוכלוסיית השטחים הכבושים, ייקחו את ההובלה בשיח זכויות האדם. כי זה מה שקורה בשנה- שנתיים האחרונות.
לעמותה שלנו, אחרי הכל, זכות מיוחדת וחלוצית בהבאת המושג "זכויות אדם" למונח שגור בישראל. אני די בטוחה שזה אפילו חלק מהשם שלנו. אסור ששם זה יישאר, כמו שלט על דלת של בית נטוש.
אנחנו עדיין גרים כאן.
אנחנו עדיין גרים כאן, ואת האמת הפשוטה שלנו, את השליחות שלנו, אסור לנו לשכוח. האמת הפשוטה שלנו, שאומרת: לכל אדם מגיע כבוד אנושי. לכל אדם מגיעות זכויות אדם הכוללות זכות פוליטית. לכל אדם מגיע יחס אנושי. לא חשוב מהו הזמן ומה רוח הזמן, ובכלל לא משנה מה התירוצים והנימוקים שבהם משתמשים השליטים כדי לקדם סדר יום של שלילת זכויות ושלילת כבוד.
וזה אפילו לא משנה, תנו לי לומר לכם, ממרומי שנותי ונסיוני, מהי האופנה השלטת בקרב קבוצות שעסוקות בכאילו התנגדות, ביענו מרד, בפסאודו התנגדות. כבר שמענו את כל התירוצים וראינו את כל ההתחמקויות וההתקפלויות בפעולה. אף אחד לא המציא שום דבר חדש. תמיד הכוח היה דורסני וחסר מעצורים, ותמיד היו מי שחיפשו דרכים לא להרגיז ולא לאתגר את הכוח, או את הקונצנזוס.
כמה מהשנים הטובות ביותר של חיי נתתי לעמותה הזו, ונתתי בחפץ לב. אני אמשיך לתת כל עוד הדבר מתאפשר לי. ואני תמיד האמנתי, ותמיד אאמין, ואת האמונה הזו אני מבקשת להנחיל לכל אחת ואחד, שבלי מרד אמיתי, בלי לעשות את הצעד שמפחיד כי הוא אסור, כי הוא נחשב לקיצוני, האדם לא ממלא את חובתו כלפי מצפונו. כלפי אחיו ואחיותיו בני האדם.
אני מבקשת ודורשת מכולנו לזכור הערב שאם לא נשמור על הגחלת של זכויות האדם גם מעט האור שעדיין דולק כאן עלול לכבות. בואו נחליט שאנחנו לא מסכימים שהאור יכבה במשמרת שלנו.
אני מציעה שהאסיפה הכללית תדון היום בעמדתנו העקרונית כלפי הב.ד.ס. אני מציעה שכל מועמדת ומועמד יציג לפני הנוכחים כאן את עמדתה/עמדתו כלפי הפעילות המתאימה והנכונה לרל"א אל מול המתרחש עכשו בגבול עזה בפרט והכיבוש בכלל. דיון זה עשוי לעזור להוציא את העמותה מהשתיקה הרועמת בה אנו נמצאים עכשו. אנו צריכים הנהלה החושבת באומץ ברוח העקרון הנמצא ביסוד שלנו למין ההתחלה: חשיבה בלי אקטיביות אינה מועילה, אך אקטיביות בלי חשיבה ביקורתית ואמיצה אינה מתאימה לארגון זכויות אדם. משימה זו של חשיבה ואקטיביות צמודות זו לזו הינה לא קלה, אפשר לומר תובענית. זו המשימה שצריכה לעמוד לנגד עיני חברות וחברי ההנהלה העומדת להיבחר.
תודה רבה,
שלכם, רוחמה