4.5.2016. הערות וניתוח של התשדיר בערוץ 2, אוהד חמו.
התשדיר חשף דברים שונים שלדעתי חשוב לראותם ולהבינם.
הדבר הראשון שנחשף הוא שלא היה לנו מסר פוליטי ברור. אם רן גולשטיין לא היה אומר את מה שאמר (בהמשך) אפשר לומר שלא היה לנו מסר פוליטי בכלל.
הדוברים השונים מחברי העמותה ביטאו תפיסה רומנטית כוללנית כאילו המציאות שבסביבה אינה קיימת.
למשל: אנחנו מייצגים רצון טוב וידידות בין שני העמים. לרבים מהפלסטינים אנחנו היחידים שמראים ידידות, שהם רואים אנשים טובים. שאנחנו מסתכלים בגובה העיניים.
אנחנו מנסים להעניק תקווה. סליחה, מה זה בדיוק? "מעניקים"? ומה זה "תקווה"? בעיקר שלא מציינים תקווה למה?
המסר הא-פוליטי החזק והברור שלא קיבל שום אמירה נוגדת משמעותית מהרופאים המרואיינים היה של אוהד חמו:
"המרפאה היא יעד לסיוע ועזרה. לא יותר מכך". כך מיד בפתיחה. ובסיום: "המלאכים בלבן (זה אנחנו!) יעזרו לאנשים מעבר לגדר. הם יראו שהתקווה לקיום משותף היא לא אשליה".
שמן זית זך. אין כיבוש, אין הוצאות להורג ללא משפט, אין מניעת תנועה חופשית, אין גזילת קרקעות ומים. אין מעצרים מנהליים, אין עינויים, ועוד ועוד. הטיב לומר זאת חמו: "הסכסוך נותר מחוץ לכתלי בית הספר".
אלא שבאו הפלסטינים וקלקלו את השורה והכניסו אמירות פוליטיות לתוך האידיליה הרומנטית בבית הספר.
אמרה האישה הפלסטינית (כרגיל לא אמרו את שמה בניגוד לגברים הפלסטינים שדיברו): הם כבשו את האדמה שלנו.
אמר שייח' זיאד עודה: אבל בסוף אתם הכיבוש. אתם באים לעזור לנו אבל אתם הכיבוש.
אמר תאופיק אחיו הצעיר של השאהיד מלפני כחודש: זה פיגוע יפה. זו זכותו של כל אחד לממש את הפיגוע. אתם מצג שווא של אנושיות. איפה הם עוזרים? מישהו חולה – נותנים לו תרופה וזהו. שום דבר לא השתנה.
כך שרצונו של ערוץ 2 להראות שהסכסוך נשאר מחוץ לבית הספר לא עלה יפה. לצערי, לא בגלל מה שנאמר על ידי המלאכים בלבן אלא על ידי הפלסטינים הכבושים.
אנו יכולים לראות את הפער הגדול שבין 'נכבדי' הפלסטינים בדברי הברכה שלהם כאן ובכל מקום אחר, לבין דברי התושבים הפלסטינים. הם, לשם שינוי גדול, חושבים ואומרים אמירות פוליטיות ברורות ונוקבות. דיבורי שמן זית מהם והלאה. כדאי שנקשיב להם. "מצג שווא של אנושיות" היא נזיפה פוליטית ישירה וברורה. האם מקומנו לצד 'הנכבדים' הוא המקום בו אנו רוצים להיות?
לא ייפלא איפה שאוהד חמו לא הכניס לשידורו את מה שאמרתי על הכיבוש ועל האפרטהייד. זה לא הולך טוב עם "סיוע ועזרה ולא יותר מכך" כדבריו. לפחות הוכנס לשידור מה שאמר רן: "זו אחריות שלי. מה שקורה כאן זה מעשה ידי אדם" והוא מתבייש במעשה האדם היהודי-ציוני. יפה. אלא שאין די בכך לכסות על הא-פוליטיות הרומנטית של כל הגברים, וגברים בלבד, חברי העמותה שלא הייתה בדבריהם כל חשיבה ביקורתית פוליטית.
אפשר ללמוד מזה הרבה: לשאול את עצמנו איפה אנחנו מול המצב? כמה אנחנו רלוונטיים למולו? מה אנחנו צריכים לשנות בחשיבתנו ובדברינו כדי להיות רלוונטיים? גם על חשבון אהדה של הקונצנזוס הישראלי-ציוני.