27.5.2018
– מברכת את ההנהלה החדשה. את החברים החדשים, מרים הירשפלד וגיא שלו, ברוכים הבאים.
– בין הותיקים ברכה מיוחדת לאחמד מאסארווה שנימנה על המייסדים לפני 30 שנה. אחמד חבר טוב, אדם שאני מעריכה ומוקירה את החשיבה הפוליטית שלו ואני מקווה שאחמד ידבר בהנהלה החדשה כמה שיותר, יש לו מה להגיד.
– מברכת את רפי ולדן על כהונתו החדשה כנשיא. לרפי יחסי חברות ארוכים עם חלק לא קטן של חברות וחברי ההנהלה. על כן נבחר פה אחד לנשיא על ידי ההנהלה היוצאת שחלקה נמצא גם בהנהלה החדשה. אני מניחה שיהיה נשיא אהוד ומקובל וישכיל להוביל את העמותה בהתאם ליסודות הטובים שהונחו ביסודה: לכיוון של חיזוק העמדה שחותרת נגד הקונצנזוס, של מאבק על זכויות אדם ולא להסחף לכיוון הנוח של פעילות הומאניטרית לכשעצמה – כיוון שבאי נקיטת עמדה נגד הפרת זכויות אדם, אנחנו מצטרפים אל הכוח הכובש ומסבסדים במעשים ההומניטריים את הכיבוש.
זו נטיה שהייתה קיימת תמיד אצלנו ושתמיד נאבקתי בה כדי שלא תשתלט על החשיבה והפרקטיקה שלנו, שלא תהפך לכרטיס הביקור הפנימי והחיצוני של העמותה.
– אני מקוה ומאחלת לרפי שישמור את העמותה כמה שאפשר מהנטיה לביורוקרטיה מיותרת, זו הבאה יחד עם התמסדות בלתי נמנעת. אפשר וצריך לראות את ההקבלה בין משטר הכיבוש לבין כוחה הנורא של הביורוקרטיה: למשל: בעבר טענה העמותה נגד הכיבוש על אי מתן מעבר לחולים מהשטחים הכבושים לבתי חולים. שלטונות הכיבוש עשו קואופטציה לדרישה ההומניטרית שלנו ויצרו, איך לא, מינהלת כיבוש ספציפית ל'מקרים הומניטריים' בצורת מת"ק למקרים הומניטריים שרק הוסיפה עוד קשיים וגזילת זמן יקר במעבר חולים ופצועים, עיכובים שלעיתים קרובות גרמו להחמרת מצב החולים, היולדות והפצועים ואף למוות. כלומר הבירוקרטיה חיזקה את השליטה באוכלוסיה הכבושה, הוסיפה עוד מחסומים על המחסומים הקיימים וחוסר יעילות מכוון ודרשה עוד השקעת זמן ואנרגיה מבוזבזים למגיני זכויות האדם.
תמיד צריך לחפש את כוחו של מי הביורוקרטיה מחזקת ואת מי היא דופקת.
הרלוונטיות אלינו היא התקנה החדשה של המנכ"ל, באישור ההנהלה, שאין לפנות אל הצוות ישירות בלי לקבל אישור מהמנכ"ל או הרפרנטים. קחו בחשבון כמה זמן ואנרגיה יבוזבזו לשווא על נסיון להתקשר לנותני הרשות, להסביר להם על מה מדובר וכו'.
אני מציעה שההנהלה החדשה תבטל את ההחלטה הגרועה הזו ותאפשר זרימה יעילה של יחסי עבודה ויחסי אנוש ללא מחסומים של ביורוקרטיה מיותרת.
כסא זה לא ההיפך משולחן. מתינות היא לא ההפך מקיצוניות. מה ההיפך מקיצוניות? התשובה הנכונה היא – בינוניות.
עוד בטרם נוסדה העמותה, בשלבי ההכנה לכנס היסוד שלה, כבר כינו אותי חלק מהאבות המייסדים כ'קיצונית', הם צדקו, כמובן, ועשו כל מה שביכולתם כדי לא לתת לי במה. הם נכשלו בזה אבל לא ויתרו. למעשה הבינוניות לא עזבה את העמותה אף פעם. לעיתים יותר ולעיתים פחות. כשם שהקיצוניות, שנאמרה כמילת גנאי קיצונית, לא כמחמאה חלילה, לא עזבה אותי אף פעם.
כוחם של הבינונים הוא במספרם הגדול. אם מצטרפת גם כוחניות לבינוניות – אז הבינוניות עלולה להשתלט ולתפוס עמדות כוח, להגדיל ביורוקרטיה כוחנית ועקרה, להפעיל הדרות למיניהן, לנטרל את החשיבה הביקורתית שזה אומר בפועל – לא לאפשר דיונים לעומק של נושאי ליבה, למתן את החתרנות הבריאה של מאבק לזכויות אדם, ובעיקר לעשות הרבה פעילות החוזרת על עצמה בלי לחדד את החשיבה הפוליטית. מזה אני מבקשת להזהיר את כולנו.
אביא לפניכם סיכום קצר של כהונתי כמייסדת ונשיאה.
ראשית אני רוצה לציין את העובדה שהצלחתי להביא את המושג זכויות אדם לחברה הישראלית ולמקבלי ההחלטות. היו לפנינו זכויות אזרח אך לא זכויות אדם. "אזרח" ו"לא אזרח" זה עניין מנהלי, בירוקרטי, שמסדיר למי יש זכויות ואיזה. זכויות אדם הן אוניברסליות. הן תקפות לכל החיים. זה קרדיט של עשייה ויצירת שינוי חיובי שאני מאוד גאה בו.
המרפאה הניידת: החלה בזה שיצאתי בעצמי למרפאה הניידת של המדיקל רליף כדי ללמוד על מצב שרותי הבריאות בגדה אשר התפתח ליזמה גדולה ופוריה עם הצטרפותו של סלח חאג' יחיה כמתנדב ואח"כ כאיש צוות בעמותה. סלח בחריצותו, מסירותו וקשריו הפך את המרפאה הניידת לספינת הדגל של פעילות העמותה. היו שנים קשות בעבר בהן לא העריכו כראוי את המרפאה הניידת ואני נתתי לסלח את כל הגיבוי האפשרי. היום, עם המשלחות הרפואיות גם לרצועת עזה המרפאה הניידת מקבלת את המקום והכבוד שהיא ראויה להם, ואני שמחה על כך.
הארכיון ומרכז המידע: אחרי שנים רבות של התנגדות עיקשת לרעיון הארכיון וגם לביצועו בפועל, הצלחתי לגרום לכך שהארכיון קיבל תקציב, עובד מיקצועי משובח, נדב אבן-חורב, שעזב לצערי הרב, אך היסודות היעילים שהניח ממשיכים לתפקד עם מיכל רבינוביץ'-שדה. כיום יש ארכיון, אך עדיין לא הגיע למקום הנכון. נותר הרבה מאד לעשות כדי שיתפקד ככלי עזר לצוות, להנהלה, לעיתונאים וחוקרים.
ועדת כספים: פעלתי נמרצות כדי לפטר את ועדת הכספים הבלתי יעילה בכל מובן ולהחליפה בשתי נשות מקצוע מהרמה הגבוהה ביותר שהניחו יסודות מיקצועיים ובריאים לניהול הכספים שמתקיים עד היום.
פרס ג'ונתן מאן לזכויות אדם, שהוענק לי בשנת 2002, ושחלקתי אותו ביזמתי עם סלח כאות הוקרה לפעילותו וגם כמחאה נוקבת על התנהלותו של המנכל דאז, תומר פפר, שהתעלם לחלוטין מסלח ומכל היזמות המשובחות שלו בפעילות העמותה.
פרס נובל אלטרנטיבי (Right Livinghood Award): שניתן לי ולעמותה בשנת 2005 שהיה לא רק כבוד רב אלא גם הביא 50.000 יורו לקופת העמותה.
מאבק בפעולות עוינות של הימין: אציין רק אחת מרבות – מאבק להביס את הנסיון המכוער ועתיר הכספים של "אם תרצו" ליסד עמותת רופאים בשם 'רופאים כחולבן' שתחסל את רל"א. הלאומנים הגזעניים האלה הגדירו את עצמם כארגון רופאים א-פוליטי. בחרתי להתמקד בזה כדי לחזור ולהזכיר לנו שהרפואה והבריאות הינם שילוב בלתי ניתן להפרדה מהפוליטיקה. לאלה מביננו שחשבו פעם, ואולי חושבים גם היום, שתפקידנו הוא להיות רופאים טובים, אנשים שעושים-טוב, נותנים שרותי רפואה לנדכאים אך לא נאבקים על זכותם להיות זכאים לזכויות, כדאי שיבינו שכך בדיוק משרת הרופא העושה-טוב ה"א-פוליטי" לכאורה, את הפוליטיקה של הכובש.
המאבק בכיבוש: נאלצתי להאבק זמן רב על היחס של העמותה למאבק בכיבוש. משום מה בחרו רבים ללעוג למילה כיבוש וכן, גם למאבק נגדו.
ותודה גדולה לדני פילק שאמר: היום אני מכה על חטא על שלא תמכתי מספיק בהתנגדות לכיבוש.
נושא זה לא יפסיק ללוות את העמותה. ההתנגדות לכיבוש, ולוא רק ברמה ההצהרתית, הינה בעלת חשיבות עליונה, לדעתי. זה המוקד הרדיקלי שלנו כיוון שהכיבוש הוא הבסיס להפרות זכויות האדם בשטחים וגם בתוך ישראל. האלימות הרצחנית של הצבא וזו של המשטרה נגד אוכלוסיות לא לגמרי לבנות הן תוצאה ישירה של מנטליות ופרקטיקת הכיבוש.
חשיבה רדיקלית רואה את הקשר בין הגזענות, האפרטהייד והכיבוש. זו רק רשימה חלקית. ואיך נחשוב באופן רדיקלי אם לא נקיים דיונים בנושאים אלה?
עבודת המנכל – איזונים ובקרה: רוצה לומר לכם בצער גדול שלא הצלחתי במשך כל השנים האלה להביא את ההנהלה ואת ועדת הביקורת לבחון את מקומו ועבודתו של המנכל/ית ולהביא למערכת של בלמים ואיזונים. זה לא רק הכרחי וחיוני זו גם חובת ההנהלה לפי רשם העמותות. דברתי על כך באסיפה הכללית ב2007. עם דוגמאות מהמציאות. דבר לא נעשה. הגיע הזמן לעשות זאת.
30 שנה אני מקדישה המון זמן, מחשבה ואנרגיה לעמותה. זו הייתה משימה לא קלה ולא פשוטה. כי הייתי צריכה לסלול את הדרך תוך כדי הליכה בה. לא היה לי הנדבוק, ספר הוראות, איך לעשות עמותה מורכבת כל כך. על הדרך הזו שסללתי יחד עם רבים וטובים צועדת היום העמותה בבטחון כלכלי ורעיוני. הייתי רוצה שלא תקחו את המצב הזה כמובן מאליו.
יש עוד הרבה עבודה לפנינו, בעיקר כי המציאות הפוליטית משתנה כל הזמן, לרעה, כמו שכולנו יודעים, וצריך להמציא דרכים חדשות כדי להתמודד עם המציאות המשתנה. לא מספיק ולא יעיל רק לחזור על מה שכבר אנחנו יודעים לעשות.
מאחלת לנו בהצלחה.
רוחמה.