רוחמה מרטון | פורסם ב-10.02.21 | קישור לכתבה: כאן
מראה מראה שעל הקיר, היש יפה ממני בעיר? שאלה המלכה הרשעה באגדה על לכלוכית. זו כנראה השאלה ששאלו את עצמם כמה רופאים בכירים בישראל כאשר חתמו על מכתב משותף הקורא לביה"ח הדסה לא להחזיר את סאמר ערביד לידי כוחות השב"כ מחשש שימשיכו לחקרו בעינויים. האשפוז של סאמר בהדסה במצב קשה, בסכנת חיים, היה תוצאה ישירה של חקירתו בעינויים על ידי השב"כ.
מה מביא רופאים נכבדים ובכירים, החברים בארגוני זכויות אדם (רל"א והוועד הציבורי נגד עינויים) לחתום על קריאה זו, שעל פניו נראת כהומנית? מדוע קו המחשבה הפוליטי שלהם נקטע באמצע הדרך? המאבק נגד עינויים לא יכול להעצר בבקשה מנומסת, בה דורשים לא להחזיר את המעונה חזרה לידי המענים. זה לעשות צחוק מהמאבק. הרי ידוע לרופאים שהמעונה הזה נבדק שוב ושוב על ידי רופאים לפני העינויים, במהלכם וגם לאחריהם. בדיקות אלה אינן אלא שיתוף פעולה עם המענה, התנהלות אסורה בתכליתה על כל רופא. המכתב היה חייב להתייחס להפרה גסה זו של האתיקה הרפואית, ולשלול אותה ולדרוש להעמיד את הרופאים שבדקו את סאמר לדין. האם דיווחו הרופאים הבודקים למשטרה ואו להר"י (הסתדרות הרפואית ישראלית) על כך שהובא לטיפולם אדם שעבר עינויים?
לא. הם לא עשו זאת.
"הרופא שבדק את ערביד ב–26 בספטמבר ב–1:25 לפנות בוקר לא דיווח על ממצאים חריגים. הוא כתב כי הוא "בריא בדרך כלל", כי מצבו הכללי "סביר" וכי אין על גופו סימני חבלה. באותו בוקר הועבר ערביד לכלא עופר, שם נבדק ב–10:55 בידי רופא אחר. ערביד התלונן על כאב גרון ועל חולשה כללית, אבל מלבד זאת לא ציין הרופא כל ממצא חריג. אותו רופא בדק את ערביד ב–18:21, וגם בדיקה זו לא העלתה ממצאים חריגים. לאחר מכן, הוחזר ערביד למגרש הרוסים, כלומר לידי מעניו בשב"כ.
במסמך שמילא רופא שב"ס למחרת, ב-7:10, נכתב כי ערביד הגיע אליו על כיסא גלגלים ועם חשד להתקף לב. ערביד הובהל במצב אנוש לבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים, ושם, ראה זה פלא, נמצאו שברים מרובים בצלעותיו. במסמך שמילא רופא בית החולים ב-28 לספטמבר נכתב כי נמצאו סימני חבלה מרובים בגפיים, בצוואר ובבית החזה.
מאבק נגד פרקטיקת העינויים בישראל חייב להכות בלב השיטה, בקלקול המשפטי המצוי ביסודה של שיטת העינויים, משמע בעיקרון ביסוס האשמה על ההודאה מהנחקרים כבסיס המשפטי לאישום.
אין לקבל בשום פנים ואופן הודאה שנגבתה בעינויים. התפקיד הנכון והראוי של ארגוני זכויות אדם הוא להילחם במהות השיטה. אם הודאה שנגבתה בעינויים היא קבילה, הרי שזרועות הבטחון ובראשן השב"כ, ימשיכו לתרץ את תעשיית העינויים כצורך בטחוני חשוב ביותר שאין לו תחליף. רק הוצאתם של העינויים, היחס הברוטלי והמשפיל מחוץ לחוק ואיסור מוחלט ללא כל החרגה על ביצעום, עשוי להביא להפסקתם בדיוק בנקודה זו כשלו (מרצון) גם דו"ח לנדוי וגם בג"ץ ב-99'.
אמצעי עזר פשוט ויעיל הנהוג בכמה מדינות בעולם הינו הקלטה וצילום של כל חקירה מתחילתה ועד סופה. עינויים מכל סוג לא מצטלמים טוב. זהו מהלך הכרחי, אך אינו מופיע במכתב הרופאים שחתמו על מכתב אנמי שמבקש לא להחזיר את ערביד לחוקרים. וכך גם יצאו יפים ובזול, וגם לא התנגחו עם שיטה כי לא העלו דרישות חתרניות ועקרוניות.
כצפוי, סאמר הוחזר לחוקריו מיד לאחר שחזר להכרתו. והרופאים? נשארו יפים בעיני עצמם.
ד"ר, רוחמה מרטון מייסדת ונשיאת כבוד של עמותת רופאים לזכויות אדם