רוחמה מרטון | פורסם ב-27.01.21 | קישור לכתבה: כאן
"יכול להיות שישנתי בזמן שכל האחרים סבלו?" שואל ולדימיר במחזה "מחכים לגודו". האם יכול להיות שכולנו ישנו בזמן שמתחת לאפינו מתקיים משטר אפרטהייד מאז התחלנו את דרכנו כמדינה? מפליא הדבר שלא דובר באפרטהייד הפנים ישראלי כבר לפני שנים. ואם הוזכרה המילה, היא נועדה לתאר את המצב בין מדינת ישראל והשטחים הפלסטינים הכבושים בלבד.
למעשה, האפרטהייד הינו חלק מהותי מהמשטר הישראלי. הוא קדם לכיבוש של-1967 והתרחש בתוך גבולות הקו הירוק כלפי האוכלוסיה הפלסטינית הישראלית שכונתה "ערביי ישראל". בישראל קיימת הפרדה חברתית בין אזרחים סוג א' יהודים, אזרחים סוג ב' פלסטינים ישראלים, אזרחים סוג ג' שהם פלסטינים תושבי השטחים הפלסטיניים הכבושים, אזרחים סוג ד' מבקשי מקלט, פליטים ומהגרי עבודה. מכל קבוצה כזאת נשללות בדרכים שונות חלקים רבים של זכויות אדם ואזרח. כמובן, שישנן חלוקות נוספות – מגדריות, עדתיות, דתיות אך שלא נעסוק בהן כרגע.
האפרטהייד קיבל בשטחים הכבושים ביטוי בעוד דרכים נוספות. אנו מדברים על אפרטהייד בארץ השלמה, מהים לנהר. אפרטהייד על טריטוריה אחת, שבה חיים שני עמים וממשלה אחת, שנבחרה ע"י עם אחד בלבד ומחליטה על גורלם ועל חייהם של שני העמים. החנק התכנוני של יישובים פלסטיניים בישראל דומה לזה הקיים בגדה המערבית בעיקר בכל מה שקשור לחוקי ותקנות בניה, תכניות מיתאר ופיתוח. התפיסה המדינית הגזענית-לאומנית, גורסת שכל אדמות המדינה ואדמות הציבור מיועדות באופן בלעדי לצורכי ההתיישבות הישראלית-יהודית בלבד.
אבל נישול הפלסטינים מאדמתם באמצעים שונים, חל גם בתוך הקו הירוק ולא רק בשטחים הכבושים. כך הרוב משמר ומעצים את הנחיתות המובנית של הפלסטינים כמיעוט נגזל, וזה עיקרון מכונן של המשטר ושל האידיאולוגיה הציונית. אלא שתהליך זה מלווה בחרדה מתמדת שהרוב האתני השלטוני אינו מובטח, ועל כן זה פרויקט שלטוני מתמשך: העברה של יותר ויותר משאבים, בעיקר קרקעות, מידי המיעוט לידי הרוב.
תנאי ליצירת אפרטהייד הוא המרכיב הקולוניאלי שגם הוא קיים מתחילת הקמת מדינת ישראל. המנטליות הקולוניאלית הינה מערכת של דעות וחוקים העוסקים בזכויות-יתר של החזקים הכובשים כנגד החלשים הנכבשים. אבל כדי לעשות זאת, מערכת זו נעזרת במערכת החוקים והתקנות שקבעו החזקים, זאת בתורה דואגת להשאיר את החלשים במצב מוחלש. משמע, אתם המיעוט המוחלש תתנו כל מה שיש לכם – משאבי טבע וכוח אדם – ואנחנו הרוב החזק ניתן לכם את מה שאתם צריכים, לפי שיקול דעתנו: ממשל, תשתיות, שירותי חינוך ובריאות וכו'. הכובשים, בדרך כלל, דואגים מעט מאד, אם בכלל, לתרבות ורווחת הנכבשים ורואים (וגם כופים) את עצמם ואת תרבותם כמודל ומופת מצטיין.
לצד תפיסת האדמות וייהוד המרחב, תוך שימוש בנימוקי ביטחון, שואה והבטחה אלוהית, מערכות אכיפת החוק בישראל, לוקות בגזענות ממוסדת וזה נכון לגבי משטרת ישראל, הצבא, בתי המשפט הצבאיים, רשויות הכליאה, רשויות מקומיות, הרבנות ואפילו גם לבתי המשפט. בקרב על התודעה מעניקה מערכת המשפט ובראשה בג"ץ, לעוול הגזעני לגיטימציה חיונית, משמע גירוש, הריסת בתים, מעצרים מנהליים, הטלת הגבלות על חופש התנועה, תנאי כליאה קשים, הפקעת קרקעות, שלילת תושבות ועוד.
ההפרדה ושאר חוקי האפליה, הנישול והגזל מקבלים את צידוקם מעליונתם וגזענותם של השולטים והציבור, וכך נוצרת הדינמיקה של משטר צידוק. ההפרדה "הביטחונית" גורמת לכך שהרוב הגדול של אזרחי ישראל היהודים אינם רואים עצמם חיים תחת משטר כיבוש ואפרטהייד. להפך, הם גאים במשטר הדמוקרטי במדינתם ואינם מזהים את משטר הכיבוש והאפרטהייד כחלק מהמשטר "שלהם". מבחינתם מדיניות ההפרדה אינה אלא כורח\צורך ביטחוני, שנועד להגן עליהם מפני הטרור הפלסטיני. יתר על כן, ההפרדה נתפסת כתנאי לעצם קיומו של הלאום היהודי כישות מדינית ופוליטית.
לאור האמור לעיל, אני פונה לכל ארגוני זכויות האדם, כולל ארגון רל"א שהקמתי, להצטרף לגילוי הדעת של ארגון בצלם ולהצביע על המשטר בכל המרחב כמשטר אפרטהייד. פנייתי זו כבר הועלתה לפני כעשר שנים, אך לא מצאה אז את ההד הראוי. אין זו רק אמירה הצהרתית אלא עליה להתרגם לפעולה פרקטית, בה הארגונים בוחנים מחדש את אופן הפעולה שלהם. על ארגונים אלה מוטלת האחריות כיום, להשקיע את מירב מאמציהם בפעולות חיבור כנגד ההפרדה. במקום פעולות של סולידריות נגד הכיבוש, יש להרחיב את מנעד הפעולות לעבודה נגד משטר ההפרדה. ארגונים בישראל, כמו רל"א, צריכים לעבוד על מנת להקים ארגון אחות ברמאללה או בשכם, ולהנהלתם יש לצרף חברים/ות פלסטינים מהגדה ועזה.
כמו כן על, ארגוני זכויות האדם בישראל לגבש עמדה ברורה כלפי הרשות הפלסטינית. ולהחליט האם ימשיכו להתייחס לרשות כשחקן לגיטימי או כקבלן משנה של עוולות הכיבוש. האם למשל, טיפול רפואי שנמנע מתושב/ת שטח A הוא באחריותה של ישראל או באחריותה הרשות? בהנחה שהאפרטהייד נמצא גם בתוך הקו הירוק ומופעל נגד פלסטינים ובדואים אזרחי המדינה– ארגונים אלה צריכים למנוע את היווצרותם של פערים אלה בשדה הבריאותי וגם בשדות אחרים.
ובעניין בג"צ, האם עלינו להמשיך לפנות אליו בכלל?
הפעילות הפוליטית יחד עם חשיבה ביקורתית רדיקלית, הם חלק ממהותם של ארגונים הנאבקים על זכויות אדם. חשיבה ללא פעילות – אינה מספקת, וכמובן שפעילות ללא חשיבה ביקורתית אינה מספיקה. על כן, הצרוף של פעילות וחשיבה, הן הערובה לכך שהארגונים ימשיכו להיות גוף חי ובעל משמעות חברתית-פוליטית.
ד"ר, רוחמה מרטון מייסדת ונשיאת כבוד של עמותת רופאים לזכויות אדם