רוחמה מרטון 17.09.17| קישור למאמר: כאן
השמאל הציוני נזהר מרדיקליות כי הוא פוחד להישאר לבד, בלי שבט. העניין הוא שיש שבט אחר, גדול יותר – והשבט הזה נמצא בחוץ. למשל שבט ה-BDS הגדל והולך בעולם. אלה בעלי הברית שלנו כי אין לנו בני ברית בתוך השבט המקומי. תגובה לאורי אבנרי
במאמרו השבועי המופץ ברחבי העולם, אורי אבנרי מגיב לדברי במסיבת יום הולדתי ה-80. וכך טוען אבנרי:
"אחדים מידידיי מאמינים שהמלחמה כבר אבודה. שכבר אי-אפשר לשנות את ישראל מבפנים. שרק לחץ מבחוץ יכול לעזור. למרבה המזל, כך הם מאמינים, יש בחוץ כוח המסוגל לעשות את העבודה בשבילנו. קוראים לו בי-די-אס – הקיצור באנגלית ל"חרם, ביטול-השקעות, עיצומים". אחת הידידות האלה היא ד"ר רוחמה מרטון. קודם כל, יש לי התנגדות עמוקה לטענה שאין ביכולתנו לעשות דבר להצלת המדינה, ושעל כן עלינו לשים את מבטחנו בזרים, שיעשו את העבודה שלנו במקומנו".
תשובתי לאבנרי:
בשום מקום ובשום זמן לא אמרתי שאני/אנחנו, השמאל הלא-ציוני המכונה הרדיקלי, רוצים או מצפים שמישהו בעולם יעשה את המלחמה שלנו. זה לא רק לא מוסרי אלא שזה גם טיפשי וגם לא מעשי. ממלחמת האזרחים בספרד, מלחמה שנכשלה, ועד דרום אפריקה, מלחמה שהצליחה, וכל המאבקים האחרים – תמיד בני המקום נלחמו ונהרגו יחד עם תומכיהם בעולם. אף פעם לא בנפרד. מבחינה זו השמאל הרדיקלי בישראל מצוי בחברה ממש טובה. אורי, אין לך רשות לומר עלי/עלינו שאנחנו מצפים שמישהו בעולם יעשה את המאבק בשבילנו, כי זה ממש לא נכון.
האם המאבק שאתה מכנה המאבק ל״שחרור לאומי יהודי״, מאבק שלקחת בו חלק ב-48 יכול היה לצלוח ללא העזרה מבחוץ? המאבק הנכון בימינו, לדעתי, הוא המאבק האנטי קולוניאלי והאנטי אפרטהיידי. מי שמשלה עצמו שניתן לנצח במאבק זה ללא עזרה מבחוץ שוגה באשליה מסוכנת הנסמכת על גאוות הגברבריות הציונית-ישראלית. אני, אני ואני.
שאלת השלום אינה רלוונטית היום. זו שאלה נוחה מדי, יפה מדי, ובלתי מעשית בהווה. התמיכה בשלום אינה עמדה פוליטית אלא מס שפתיים. מכיר אתה מישהו בימין או בשמאל שלא לדבר כלל על המרכז הקיצוני, המתנגד לשלום?
שאלת ההווה היא שאלת הכיבוש והאפרטהייד. זו השאלה הרלוונטית היום. למאבק האנטי קולוניאלי יש מסורת נכבדה. ולמאבק באפרטייד יש אסטרטגיה שהוכיחה עצמה. נכון שמי שנאבק על שינוי פוליטי אמיתי, ולא רק על הצלת המדינה, צריך לוותר על הפריווילגיות הניתנות לו במשטר האפרטהייד. וזה כולל את הפריווילגיה של להיות טובים ויפים תמיד.
האם באמת צריך להזכיר שאין כזה דבר "קצת" דמוקרטיה כמו שאין קצת הריון? ממש כמו שאין דמוקרטיה בישראל.
הזכות לחיים פוליטיים היא הזכות החשובה ביותר. היא מותר האדם. בלי הזכות לחיים פוליטיים – זה כמו 'תנו לחיות לחיות'. להילחם על הזכות למרפאה בשטחים הכבושים זה כמו להילחם על אבוס לסוס. המשטר הטוטליטרי מצמצם את האזרח ל"בעל זכויות" – הזכות לאכול, הזכות לגור, הזכות לחינוך ולבריאות – זה צמצום האדם/האזרח למצבה של חיה כאשר נשללת הזכות לחיים פוליטיים. מי שלא מוכן להיאבק על זכויות פוליטיות לכולם, נלחם רק על יופיו שלו.
כדאי שנשאל את עצמנו: האם אנחנו אספירין לכיבוש? פלסטר לאפרטהייד?
אני רוצה לאפשר לצעירים המוכנים להיאבק כלים שאפשר לחשוב בעזרתם. חשיבה ביקורתית. במילים אחרות – לא לשחק במגרש של השלטון, בתוך האג'נדה של השלטון. עלינו ללמוד להצהיר שאיננו מקבלים יותר את כללי השלטון. שאנחנו פורצים את גבולות המותר והאסור שלו. וזה אומר לקחת סיכון ולוותר על הפריווילגיות שלנו הנמצאות בתוך גבולות השלטון. משום שכמו שאמר אמרסון, ״אדם הגון אינו מציית לחוק באופן טוב מדי״.
מפת מזג האוויר שהישראלים היהודים רואים כל יום במהדורת החדשות היא גם מפה מנטלית. מפה של ארץ אחת, מדינה אחת, שלטון אחד. אבל בפנים, בתוך הפרטים של המפה הזו, מה הם תנאי האזרחות? מה הם תנאי הזכויות? כשמסתכלים היטב אז רואים שיש אפרטהייד. זו היא נקודת המוצא – שיש כאן משטר צבאי לחלק גדול מהאזרחים.
נשאלת השאלה, איך נלחמים בזה?
צריך לבנות מחדש את ארגוני זכויות האדם על בסיס תפיסה של מאבק. לא ארגונים של שלום. השלום נמצא בעתיד. הבעיה נמצאת בהווה. כל עוד הישראלים היהודים שלא תומכים ב-ב.ד.ס. חושבים שאפשר לשנות מבפנים –הם משולים לאותו שפן שרצה לשנות את האריה מבפנים. ואכן האריה טרף אותו. השפן אמנם נכנס לאריה אבל בזה הסתיים סיפורו. לשנות מבפנים כיום – זו אשליה. שמאל רדיקלי לא יכול לחשוב ולפעול כך. השלום נמצא בעתיד. הבעיה נמצאת בהווה. כל עוד הישראלים היהודים שלא תומכים ב-ב.ד.ס. חושבים שאפשר לשנות מבפנים –הם משולים לאותו שפן שרצה לשנות את האריה מבפנים.
השמאל הציוני פוחד מרדיקליות כי הוא פוחד להישאר לבד. בלי שבט. העניין הוא שיש שבט אחר, גדול יותר – והשבט הזה נמצא בחוץ. למשל שבט ה-BDS. ההולך וגדל בעולם. הוא בעל הברית שלנו כי אין לנו בני ברית בתוך השבט המקומי.
צריך לדעת שמבפנים אנחנו מעטים מדי וחלשים מדי. לא נוכל לעשות הרבה בלי בני ברית מבחוץ. זו היא בדיקת הגבולות. הבוגדים של היום הם הגיבורים של המחר.
אורי אבנרי אומר:
"אבל, לדעתי, הטלת חרם על ישראל עצמה תהיה שגיאה. אילו הוטל, הוא היה דוחף את כל הציבור הישראלי לידי המתנחלים, בעוד שתפקידנו הוא דווקא לבודד את המתנחלים בשטחים הכבושים ולהפריד ביניהם לבין הציבור בישראל. תפקידנו כאן הוא להתבסס מחדש, להתארגן מחדש ולהכפיל את מאמצינו להפלת הממשלה הנוכחית ולהבאת מחנה-השלום לשלטון".
ואילו אני אומרת לאבנרי, אתה עוסק בעתיד משוער, השערה שאין לה ביסוס מלבד הפחד להשאר לבד, המתבטא באמירה ש"הציבור הישראלי כולו יחבור למתנחלים". אבל רוב החברה הישראלית כבר חברה למתנחלים. הם היום חוד החנית של האתוס הישראלי, מה שהיו הקיבוצים בעבר.
ה-BDS הוא המנוף היחיד הבלתי אלים שיכול לגרום לחברה הישראלית יהודית להרגיש את עול וכאב הכיבוש כאשר יאלצו לשלם את מחירו.
אם הכיבוש והאפרטהייד יביאו לסבל כלכלי, תרבותי ומדיני בעקבות החרם העולמי, מאד ייתכן שאז יחול שינוי בתפיסת העולם הישראלית המבוססת מצד אחד על הרווח העצום למדינה ולאזרחיה היהודים מהכיבוש וההפרדה ומצד שני על שפנותו של המכונה השמאל הישראלי או מחנה השלום.