דבר נשיאת העמותה
אני רוצה לנצל פגישה זו עם חברי העמותה כדי לומר לכולכם עד כמה חשוב לי באופן אישי, כמו גם ברמה הארגונית, הקשר איתכם. אני מודה מקרב לב לכול החברות והחברים השומרים על הקשר בינינו בעל-פה ובכתב, המטלפנים אלי בנושאים פוליטיים העולים מהנעשה בישראל ובשטחים הכבושים.
אני מודה לאלה הבאים למרפאה הניידת בשטחים הכבושים ולמרפאה הפתוחה במשרד העמותה. לכול החברות והחברים המקדישים מזמנם וממִרצם לפעילות העמותה, ולכם שבאתם היום לאסיפה הכללית. בזכותכם אני ממשיכה ואמשיך להיאבק על דרכה של העמותה, על מה שאנחנו, אתם ואני, תופסים כחשוב ועקרוני .
כאשר הקמתי את העמותה בשנת 1988, המושג זכויות אדם לא היה קיים בשיח הציבורי הישראלי, לא השתמשו בביטוי זה ולא היו עמותות שעסקו בזכויות אדם. זכויות אזרח כן, זכויות אדם לא. ייסוּד העמותה היה אם כן מיפנה דרמתי בשיח הציבורי בישראל. כידוע, אין אשה המקדימה את זמנה, יש רק כאלה שמגיעים באיחור.
בעקבות עמותת רופאים ישראלים פלסטינים לזכויות אדם קמו עמותות לא מעטות העוסקות במאבק לזכויות אדם, חלקן קיימות וחלקן כבר לא. ההישג העיקרי של רופאים לזכויות אדם הוא עצם הכללתו של המושג זכויות אדם בשיח הישראלי, הן בציבור והן בקרב קובעי המדיניות.
מקבוצה קטנה ואלמונית, ללא תקציב, ללא משרד, ללא צוות בשכר, הגענו למה שהננו כיום – מוכרים, יושבים במשרד גדול וממומנים בתקציב של כחמישה מיליון 700.000 דולר לשנה, עם צוות המונה 25 עובדות ועובדים. אבל כידוע, הגודל אינו הכול. רוח העמותה, אופן החשיבה וההנהגה, הם שקבעו את דרכה המרשימה של העמותה, הם הגורם הקריטי שהפך את העמותה למה שהיא. אם ברצוננו להמשיך את הדרך הזאת, אנחנו צריכים להזהר ממכשלות ולשים לב היטב לאן אנחנו הולכים, כדי שלא נאַבֵּד בדרך את הדברים החשובים.
ארגון זכויות אדם הוא ארגון פוליטי רדיקלי מטבע ברייתו. אנחנו פוליטיים בכך שאנו רוצים להביא לשינוי חברתי, לקעקע את המבנה החברתי, שהוא דכאני כלפי פלסטינים בשטחים הכבושים ובתוך ישראל, כלפי מהגרי עבודה, כלפי נשים, קשישים, פליטים וקבוצות נוספות. לתפיסתנו, חבירה למבני הכוח הקיימים, הדכאניים, מונעת בהכרח את הבאת השינוי המיוחל.
קבוצה רדיקלית, בהגדרתה, תימצא מחוץ לקונצנזוס. ההימצאות מחוץ לקונצנזוס באה מתוך בחירה ולא מתוך אונס. הרצון לא להיות חלק מהזרם המרכזי, מהשלטון, הוא מרכיב מהותי בחשיבה הרדיקלית.
ארגון זכויות אדם רדיקלי מנסה להבין מהו שורש הרע (על כן הוא רדיקלי), ואז יפעל במיטב מאמציו ומשאביו לשינוי הרע מיסודו. חלק זה של עבודת הארגון הוא הקשה ביותר, שכן תמיד קל יותר להגיש עזרה אנושית מיידית לחולה ולסובל, כלומר סיוע הומניטרי, מאשר להאבק מאבק ממושך מול כוחות גדולים.
ארגון רפואי רדיקלי צריך לסלול לעצמו את הדרך, וזו דרך קשה, אשר תשלב בין העזרה וההתערבות ההומניטריים, הנובעים ממחויבותו הרפואית, לבין המאבק העקרוני נגד שורשי הדיכוי.
השכלנו לאורך הדרך, מזה 24 שנים, להיות מודעים לתפרים העדינים, ולעתים גם הגסים יותר, המחברים בין המרכיבים השונים. התפרים הללו גלויים לעינינו, ואנחנו מקפידים לא לסלק אותם מחשיבתנו כשאנחנו עומדים לפני החלטות על דרך הפעולה של העמותה.
באסיפה הכללית המכרעת שהתקיימה בשנת 2005, עמדה לפני האסיפה הכללית שאלה הרת גורל. להזכירכם, השאלה הגורלית הייתה: האם העמותה היא קבוצה בעלת אג'נדה פוליטית ברורה, הנלחמת בכיבוש, או שהיא – כמו שהציעו חלק מהחברים – קבוצת רופאים א-פוליטית, בעלת אג'נדה רפואית-הומניטרית.
בקרב הזה על נשמתה של העמותה, האג'נדה הפוליטית ניצחה ברוב קולות ענק, והעמותה ניצלה מהידרדרות לשיגרה של עשייה יפה, טובה והומניטרית (כמעט נעשינו ארגון צדקה), אך נטולת חשיבה ביקורתית והבנה פוליטית.
הודות לרוח זו, ולהבנה שרפואה וזכויות אדם אינם ניתנים להפרדה מן הפוליטיקה, העמותה צלחה בגדול את הסחף ימינה של הציבור הישראלי הציוני.
מאחר שהעמותה היא חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, עלינו להיות ערים לכך שאנחנו לא רק מנסים להשפיע, אלא שאנחנו עלולים להיות מושפעים בלי משים מהלכי הרוח בחברה. לכן חובתנו לתת את הדעת על כך ולהיזהר שלא להסחף בזרם הכללי.
היום יותר מתמיד אנחנו חייבים לשאול את עצמנו שאלות קשות. אם לא נשאל אותן, לא נגיע לתשובות עומק, ונישאר רק עם קריטריונים של כמות: יותר כסף, יותר חברים. האיכות, העקרונות – ילכו לאיבוד.
ויש לחזור ולשאול: מי אנחנו פוליטית? מה התפקיד החברתי שלנו?
וגם: מי אנחנו לא? נגד מה אנחנו נאבקים?
כאן אני רוצה להתייחס, פעם נוספת, לכיבוש. בעבר היו ויכוחים רבים על הנושא. כלומר – על ההבנה הבסיסית שהכיבוש הוא התשתית הרעיונית והמעשית להפרת זכויות אדם על שלל גילויה. צימצום הפעילות שלנו נגד הפרת זכויות אדם לשטח הבריאות בלבד, הוא בפירוּש מכשול להבנת התמונה הכוללת. במילים אחרות, הצימצום הזה הוא בעצם צורה של עיוורון, המשרת למעשה את השיטה הקיימת.
"לא יתכן כיבוש רחום. אין כל דרך רחומה לשלוט באנשים בניגוד לרצונם. יש שתי אפשרויות: להשלים עם הכיבוש ועם השיטות הנדרשות לאכיפתו, או לשלול לא רק פרקטיקות מסוימות ומוגדרות, אלא את התכלית הרחבה יותר המצדיקה אותן ושלמענה הן חיוניות". (סימון דה בובואר במאמר על אלג'יריה)
כאילו דיברה על ישראל ועל ה'כיבוש הנאור', שחלק גדול מהציבור האמין בו בשעתו. אך גם היום, כשאין יותר כיבוש נאור כפיקציה ישראלית, יש להבין את הצורך הממשלתי בהריגה ללא משפט, את הצורך של משטר הכיבוש בעינויים, במאסרים 'ביטחוניים' – כלומר פוליטיים – בכלל, ובמאסרים מינהליים בפרט. יש להבין את הצורך במחסומים, בגזילת אדמה ומים, בהגבלות דרקוניות על הכלכלה ועל מירקם החיים הפלסטיני: כל אלה הם אמצעים המשרתים מטרה אחת: השילטון על עם אחר.
אפשר לצמצם את המאבק להיבט זה או אחר של הפרת זכויות אדם, אך אסור לצמצם את החשיבה הביקורתית ואת ההבנה העמוקה של התהליך הפוליטי.
בימים קשים כמו ימינו אלה, אין לנסות להתמודד עם האיום על קיומנו כעמותה ועם שאר הקשיים על ידי טשטוש המסרים או חבירה לגופים המנוגדים לנו.
על כן עלינו להיזהר ולהישמר שלא ייווצר פער בין העשיה המשובחת שלנו, המתבצעת על ידי הצוות, המנכ"ל והמתנדבים, לבין מצב של היעדר חשיבה ביקורתית מעמיקה וניתוח מושכל של המציאות החברתית והמדינית. כך הפעילות יכולה להגיע למכנה משותף רחב, אולי, אבל נמוך. ללא חשיבה ודיון פוליטי, העשייה תישחק ותהפוך לרוטינה אוטומטית, בלי הרוח הרדיקלית השואפת לחסל את תשתית העוולות. עלול להיווצר ארגון של אנשים טובים העושים מעשים טובים, אבל אינו ארגון הלוחם לזכויות אדם. או במילים אחרות: ארגון צדקה. כי הפיתוי הוא גדול: הרבה יותר קל לרחם, לחוש חמלה, לעשות מעשים טובים, עם בונוס של ההרגשה שאני אדם טוב. הרבה יותר קשה לנהל את המאבק העיקש, המוציא אותנו לא פעם אל מחוץ למחנה – ואילו הבונוס של מאבק שהצליח מגיע לאט, אם בכלל.
פריחת ה- NGO החברתיים היא אחת התוצאות של הכלכלה הניאו-ליברלית הדורסנית. כלכלה זו מעצימה את האלימות ומדלדלת את מדיניות הרווחה לאוכלוסייה: מצמצמת את פיתוח משק המים, החשמל, החינוך, הבריאות, התחבורה הציבורית, התרבות, התמיכה בקשישים, בנכים ואוכלוסיות מוחלשות אחרות.
פעולות ה- NGO’S מסוג זה נעשות בתוך המסגרת הניאו-ליברלית. ארגונים אלה אינם מציבים אלטרנטיבה פוליטית או אידיאולוגית למסגרת הניאו-ליברלית.
כל תכנית סיוע (כלכלית, חברתית, רפואית, בריאותית וכיו"ב), שאינה כוללת בתוכה את ההקשר הפוליטי וההקשר ההיסטורי, לא רק שמסייעת לשלטון הכובש או הקולוניאליסטי, אלא גם גורמת לנתמכים לקבל ולקבע את מקומם כקורבנות חסרי ישע. תכניות מסוג זה תומכות שוב בחלוקה המוכרת: הלבן, העשיר, הנאור, המתקדם טכנית וכלכלית, אל מול השחורה – אפריקנית, פלסטינית וכו' – שמקומה בתחתית הסולם לתמיד. אם לקרוא לילד בשמו – זו גזענות קלאסית. גזענות המשמרת את הסדר הקיים.
אלה המכריזים על עצמם כעל ארגונים לא-פוליטיים, הר"י למשל, הם למעשה ארגונים פוליטיים לכל דבר. אלא שפוליטיקת ההסכמה עם השלטון נתפסת בעיניהם כ"לא פוליטית", מתוך עיוורון המשרת אותם היטב. ואילו פוליטיקת השינוי, המנוגדת מעיקרה לפוליטיקת ההסכמה והשימור, היא דווקא זו שנתפסת כפוליטית. האג'נדה של עמותת רל"א היא להביא את המדינה למלא את חובותיה. אין זה תפקידה של רל"א 'לעבוד' במקום המדינה על ידי מתן חסד ועזרה.
ב-רל"א, הקמת מרפאות ומתן שירותי רפואה מתנהלים כחלק מהמאבק ולא כתחליף לו.
היום עומדים להיבחר חברי הנהלה חדשים. זהו ביטוי של הצורך בהתחדשות וביקורת עצמית. אני שמחה ומברכת על כך. אני משוכנעת שכל המועמדים והמועמדות הם אנשים טובים, ראויים ומסורים לעמותה ולערכיה. אני מקווה שמה שידריך את הבחירה שלכם תהיה בעיקר השאלה – מה עומד לנגד עיניו של המועמדת או המועמד: עמותה א-פוליטית רפואית הומניטרית (סוג של ארגון צדקה), או שהמועמד/ת דוגל/ת בעמותה המנהלת מאבק פוליטי על זכויות אדם.
על כן אני מבקשת מהמועמדים להציג לפני חברי העמותה קודם כול את האג'נדה שלהם, כלומר איך הם תופסים את העמותה ופעילותה: כארגון פוליטי הנאבק נגד נגד השילטון בעם אחר ולמען זכויות אדם, או כארגון בעל אג'נדה הומניטרית גרידא.
תודה לכולם ובחירות מוצלחות
בברכה,
ד"ר רוחמה מרטון
מייסדת ונשיאה