9.10.2000 תל אביב, ביאליק 26
דר. רוחמה מרטון
תודה לכל הבאים.
באוקטובר 2000 נרצחו 13 בני אדם על ידי כוחות בטחון המצויידים בנשק קטלני.
13 אנשים נרצחו. אבל – אין רוצחים. לא מצאו אותם. אולי לא מצאו אותם כי שיטות החיפוש הן כאלה שהן לא מאפשרות את מציאת הרוצחים.
בעבר היה נהוג לכתוב (בעיתונות הישראלית ציונית): 13 פלסטינים מצאו את מותם. בנפעל. כלומר – האחריות על מותם היא שלהם. חיפשו את מותם ומצאו אותו.
שימוש זה בשפה אינו מקרי, כמובן. בכך למעשה אפשר "לסגור" עניין כי אין אחראים. הסגירה רצויה מאד לשילטון. אך הסגירה היא בלתי אפשרית למשפחות הנרצחים. הם אינם רוצים ואינם יכולים לסגור עניין. עניינם אינו סגור. להפך, עניינם הוא פתוח, כואב, פצע מדמם שאינו נרפא.
רק העולבים, העושקים, השודדים והרוצחים, שהם תמיד החזקים, אומרים: די! מספיק עם החיטוט בעבר. צריך לשכוח אותו. צריך להיפטר ממנו, לקבור אותו. צריך ללכת עם הפנים קדימה. צריך להשקיע בעתיד, לא בעבר. העבר מת.
כמו בכל סרט אמריקאי – to move on with your life.
אבל, מעשה שטן, העשוקים, הנעלבים, קרובי הנרצחים אינם יכולים/רוצים לומר איללי פאת מאת. הם קשורים לעבר הטראומתי. העבר הזה הוא חלק מנפשם, העבר הטראומתי הזה הינו הם עצמם.
מה רוצים החלשים? העשוקים, קרובי הנרצחים?
הם רוצים שקולם יישמע, שלא יושתק. הם רוצים שהסיפור שלהם וחיפוש הצדק שלהם לא ייקבר עם הנרצחים. הם רוצים הקשבה ודין צדק.
החלשים הדפוקים אינם מוכנים לקבל את הפסיכולוגיה של החזקים הממליצה על סגירה. על closure .
אפשר לשאול למה? הרי הסגירה, ה closure , יכול לתת להם שקט נפשי, לשים קץ ליסורים, סוף לכאב.
אלא שהנפש האנושית אינה בנויה כמו שהחזקים היו רוצים. כלל וכלל לא.
כי הסגירה אפשרית רק אחרי שהפצע נרפא. לא קודם. ומה שעשוי להביא להבראה, ליצירת צלקת במקום שהיה פצע מדמם הוא לא סילוק העבר מהתודעה ומהמציאות אלא עיבוד של הטראומה על ידי התייחסות רצינית והוגנת. וזה מה שלא קרה בשלב זה.
שלושה פחדים גדולים נמצאים ביסוד, בבסיס של הנפש: פחד ממוות, פחד משגעון ופחד מבדידות/נטישה.
הבדידות – פחד ראשוני, ענק בממדיו. הבדידות – משמעה – אין לי עם מי לדבר. אף אחד לא שומע אותי. אף אחד לא מכיר אותי, כלומר את הסיפור שלי. אם הסיפור שלי לא יישמע – אני בעצם לא קיים. הסבל שלי הוא בזבוז משווע. לא לוקחים אותי ואת הסבל שלי ברצינות.
רוב בני האדם חולמים סוגים שונים של 'חלום אוניברסלי'. בחלום כזה החולם/ת רוצה לצעוק משהו, להשמיע קול, אך הפה נפתח ושום קול או צעקה אינם יוצאים. או רוצים לאחוז במשהו, משהו קרוב ונגיש, אך אי אפשר. לא מצליחים לאחוז או לגעת. זו צורה ראשונית של הסמלת פחד הבדידות אצל כולנו: אנו לא נשמעים, אנו לא מצליחים ליצור אחיזה, מגע עם מישהו. אנחנו לבד. נקיץ מחלום כזה מפוחדים, שטופי זעה קרה לעתים. תמיד בהרגשה רעה.
במאמר מוסגר: התרופה החשובה ביותר לקרבנות עינויים היא שישמעו ויקשיבו לסיפור סיבלם בצורה הכי רצינית והכי מכובדת שאפשר, כלומר – בבית משפט. כי בבית משפט סיפור הסבל יסופר, יתועד, יקשיבו לו ברצינות ובכבוד וקיים גם מרכיב נוסף וחשוב והוא שהחזקים, המענים, יורשעו בדין. כך מושגות המטרות הטרפויטיות העיקריות: הכבוד העצמי הרמוס של המעונה, הגוף והנפש הרצוצים יזכו להקשבה מרפאת. קרבנו לא הוקרב לשווא. הצורך האנושי לעשיית צדק (עידון של נקמה) יבוא על תיקונו.
מבחינה זו קרובי הנרצחים של אוקטובר 2000 דומים לגמרי לקרבנות עינויים. למעשה – חייהם לאחר הרצח הם סוג של עינוי מתמשך.
בפני מי יתלונן גרגר החיטה אם השופט הוא תרנגול?
בתי המשפט בישראל נדמים ללול של תרנגולים בכל הנוגע למשפט צדק לגבי פגיעות בכבוד, ברכוש או בנפש.
התרנגולים נמצאים בבתי המשפט הצבאיים, בבתי משפט השלום, המחוזי, העליון ובפרקליטות. בכל בתי המשפט, בכל רמות המשפט.
שנים רבות האזינו שופטי ישראל לשקרים של השבכ לגבי העינויים שהם עצמם עשו. אלה שיקרו ואלה קיבלו והפלסטינים המשיכו לסבול עינויים.
עשר שנים מתקיים הליך חקירה ומשפט ברמות שונות לגבי 'ארועי אוקטובר' כלומר לגבי רצח שלשה עשר פלסטינים. 12 מהם אזרחי ישראל ואחד מהשטחים הכבושים.
כמו שלימד אותי סלח: אידא כאן אלקאדי גרימאק למין תשקי אמרק. אם השופט גם היריב שלך אז למי תתלונן. זה תאור מצב מדויק.
כאשר החלק הנפשי המכונהracial self מצויד בנשק קטלני, כאשר השופט הוא היריב שלך, מה ירגישו בני המשפחות הנמצאים בין השניים?
אך אנחנו עקשנים בני עקשנים: לא סוגרים עניין. אין אנו מקבלים את עיוותי מערכת המשפט הישראלית. משפט הוגן, הנותן מקום לסיפורי הרצח בצורה הכי מדויקת האפשרית ובעקבות הסיפורים מוציא פסק דין וגזר דין הנאמנים לעקרון הצדק זה מה שאנו דורשים. לא פחות מזה.
משפט הוגן, הוא ורק הוא, יוכל להביא מזור לנפשם של בני משפחות הנרצחים.